ביטוח

כבר ביום 21.7.09 אישרה ועדת החינוך של הכנסת את הוראות התקנה המסדירה את הכיסוי הביטוחי לעוסקים בספורט המוטורי, ואלה עיקריה:

1. עבור הנהג ונוסעים אחרים ברכב התחרותי עבור הוצאות חילוץ, פינוי, טיפול רפואי, עזרה ושירותי סיעוד ושיקום – סך 150,000 ש"ח למקרה ו-300,000 ש"ח לשנה. ההשתתפות העצמית בשל מקרה הביטוח לא תעלה על סך 1,000 ש"ח.

2. לביטוח צדדים שלישיים – סך 10,000,000 ש"ח למקרה ו-20,000,000 ש"ח לשנה. ההשתתפות העצמית בשל מקרה הביטוח לא תעלה על סך 5,000 ש"ח.

3. הוראות אלה לא יחולו אם מפיק האירוע ביטח את המתחרים בו וצדדים שלישיים בסך 50,000,000 ש"ח לאירוע ו-100,000,000 ש"ח לשנה.

4. בנוסף, דורשת התקנה פוליסת ביטוח רכב חובה לכיסוי נהיגה שאינה ספורטיבית אם אותו רכב נדרש לכך לפי הוראות החוק.

והנה, עד ליום זה ועל אף מאמצים קדחתניים של כל הנוגעים בדבר, טרם נמצאה ולו חברת ביטוח ישראלית אחת(!) שתסכים להנפיק פוליסה לספורטאי על פי הנחיות אלה – למעשה, ונכון ליום זה, מסתמן עניין הביטוח הנדרש לצורך העיסוק בנהיגה ספורטיבית כמכשלה העיקרית העומדת בפני תחילת יישומו של החוק – מתברר שעבודת ההכנה והניסוח הכל כך יסודית וקפדנית של הרשות לנהיגה ספורטיבית, כולל שכירת שירותיו של יועץ מיוחד לצורך העניין, התנהלה במישור האקדמי בלבד ואיש לא טרח לשאול את פי הכלה עצמה, קרי, חברות הביטוח, אם ובאילו תנאים יסכימו להנפיק פוליסות לביטוח העיסוק בספורט מוטורי בישראל.

בעיית הביטוח נובעת, להבנתי, משלושה מקומות -

הראשון הוא נטייתו המובנית והידועה זה שנים של הממסד בישראל לשמור ולהגן על האזרח הקטן מכל משמר כשהדוגמה הטובה היא, כמובן, ביטוח החובה לרכב - מדובר בכיסוי ביטוחי בהיקף שאין לו אח ורע בעולם כולו ועלויותיו הן, כמובן, בהתאם. כשעלויות אלה מתחלקות מכח חוק על ציבור הנהגים כולו הנטל הופך, פחות או יותר, נסבל אך כל ניסיון לפצל ולבדל כלי רכב שונים על פי הסיכון הכרוך בשימוש בהם מקפיץ אותו מיידית לסכומים אסטרונומיים – דוגמה מוחשית היא המאבק המתנהל בשנים האחרונות בנושא ביטוח החובה לאופנועים. אישית, אין לי ספק כי בסופו של דבר תיאלץ הרשות לאמץ, לפחות בחלקה, את התפיסה הרווחת בעולם לפיה מי שבוחר לעסוק בספורט מוטורי, בין כמתחרה ובין כצופה, עושה זאת בדעה צלולה ותוך מודעות לסיכונים הכרוכים בכך ובהתאם, מן הראוי לצמצם את הכיסוי הביטוחי ולאפשר לחברות הביטוח להציע פוליסות בעלויות סבירות.

המקור השני לבעיה הוא התפיסה שלפיה ספורט מוטורי הוא עניין מסוכן במהותו, בוודאי יותר מסוכן מן העיסוק בסוגי ספורט אחרים ובכך, כרגיל, אשמה התקשורת – אין בנמצא הרבה סיטואציות המצטלמות גדול יותר, מרשים יותר וספקטקולרי יותר מתאונות ספורט מוטורי ומראה המכונות הגדולות והצבעוניות האלה המתעופפות באש ועשן לתוך ציבור צופים תמים הוא חלומו הרטוב של כל כתב טלוויזיה. האמת היא, כמובן, שונה בתכלית – ספורט מוטורי בכלל, ובוודאי כזה המנוהל באופן מסודר על פי קריטריונים בטיחותיים עדכניים, איננו גובה יותר קורבנות בנפש מכל ספורט אחר וחברות ביטוח בחו"ל מודעות לעובדה זו היטב מניסיון מצטבר של שנים רבות בתחום – ממילא ביכולתן של חברות אלה להציע פוליסות ביטוח לעוסקים בתחום זה בעלויות סבירות. לחברות הביטוח בישראל אין ניסיון כזה, ובהתחשב בהגזמה הפראית ברמת הסיכון המושרשת בישראל, סרבנותן לקחת על עצמן את העיסוק בעניין מובנת.

הבעיה השלישית נוגעת ללשונה המאד גורפת של התקנה – בעיקר מדאיג את חברות הביטוח הסיכון לפיו יחילו בתי המשפט על נפגעי העיסוק בספורט מוטורי את חבילת הפיצוי המקיפה והכוללת ממנה 'נהנים' נפגעי תאונות הדרכים מכוח חוק הפלת"ד, חבילה שעלותה יכולה להגיע לסכומים אסטרונומיים והקושרת בין הנפגע לחברת הביטוח לשנים ארוכות – נכון, אמנם, שגובה הכיסוי הביטוחי מוגבל לסכומים הנקובים בתקנה ועל כן בעיה זו מתעוררת בעיקר בקשר עם הפיצוי לצדדים שלישיים ופחות לגבי הפיצוי לספורטאי הנפגע עצמו.

התוצאה היא, כמובן, שידם של האקטוארים בחברות הביטוח רועדת בבואם לקבוע מה היא הפרמיה אותה ראוי לדרוש עבור פוליסה מסוג זה ועל כן, אף חברת ביטוח בישראל איננה מוכנה להנפיק פוליסה על פי הוראות התקנה ונראה שהנושא כולו נמצא במבוי סתום – כל הניסיונות להנפיק פוליסה לפי הוראות התקנה הקיימות בין על ידי חברות בארץ, מבטחי משנה בחו"ל או תאגידי הביטוח דוגמת הפול או ענבל כשלו בינתיים ומאידך, מסרבת הרשות לנהיגה ספורטיבית בכל תוקף לחזור לוועדת החינוך של הכנסת בבקשה לצמצם את סכומי הביטוח ו/או את היקף הכיסוי הביטוחי הנדרש הנקובים בתקנה.

טוב, אז מה יהיה?

לצערי, התחזית שלי לטווח הקצר איננה אופטימית – נראה כי צוות הרשות לנהיגה ספורטיבית במשרד התרבות והספורט איבד את האפקטיביות שלו בקידום והנעת המהלכים לקידום הספורט – כל זמן שהמשא ומתן התנהל במשולש שבין הרשות לבין משרדי הממשלה השונים וועדת החינוך של הכנסת התנהלו העניינים באיטיות מסוימת אך באופן עקבי ויציב – דיונים נערכו, טיוטות ומסמכים הוחלפו, הושגו הבנות ונדמה היה שמפלצת הספורט המוטורי המאיימת בויתה, אולפה והוכנעה תחת אין ספור חוקים, כללים ותקנות. התוצאה היא מבנה סבוך, מורכב וביורוקרטי שאין כדוגמתו – מעל עולם שטוח, חופשי ומתפתח שבו הולכים ונעלמים החסמים, מתנשא חוק הנהיגה הספורטיבית, תקנותיו וכלליו כמין יצור מוזר מעידן אחר – בניגוד מוחלט למתנהל בעולם בתחום זה ובהחלט בניגוד לאינטרס הספורטאים בתחום.

אז נכון, קשה לצפות מפקידים ממשלתיים שייקחו תחת אחריותם את הסיכונים שבעיסוק שמזה עשרות בשנים נחשב למסוכן, השינוי המנטלי לא יקרה ביום אחד ויהיה חייב להתבסס על המציאות בשטח, וכאן מתעורר הפרדוקס – מפלצת החוק נוצרה, הרי, בניסיון להכיל את הסיכון ועל כן המגבלות אותן היא מטילה על העוסקים בספורט קשות, מורכבות ויקרות היות ומדובר באנשים שכבר התרגלו לפעול לצידו של החוק הקיים, הפיתוי להוסיף ולפעול במחתרת, בצידו של החוק החדש, יהיה גדול וחוששני כי לא רבים יעמדו בו.

וברמה הפרטנית, על מכשלת הביטוח כבר דיברנו – כפי שציינתי למעלה, דעתי האישית היא שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מלחזור לוועדת החינוך של הכנסת עם נוסח מתוקן, מרוכך והגיוני שיאפשר לחברות הביטוח הישראליות להירתם בעול ולקבל את אישורה. היות וצעד זה הוא בעייתי ביותר, בלשון המעטה, הערכתי היא כי נושא זה יטופל אחרון – רק לאחר שכל יתר העניינים יפתרו וייסגרו, רק אז, כשעניין הביטוח יוותר המכשול האחרון בפני קיום מרוצים חוקיים בישראל, רק אז תאזור הרשות עוז כדי לבצע מהלך בלתי נמנע זה.

העניין השני שיש לטפל בו הוא נושא כללי הנהיגה הספורטיבית. להזכירכם, מדובר במסמך המסדיר את הכללים הפרטניים לגבי כל ענף ספורט ובלעדיו, למעשה, לא ניתן כלל להתחיל ולהתחרות במסגרתו. בכללים אלה מופיעות הדרישות הטכניות הנוגעות לכלי המרוץ שבלעדיהן לא ניתן לאשר יבוא ורישוי כלים, לרבות כלים מבניה עצמית באותו תחום, דרישות בנוגע למסלול המרוץ שבלעדיהן לא ניתן לאשר מסלולים, דרישות בקשר עם הכשרת מתחרים לצורך מתן רישיונות נהיגה תחרותיים ועוד ועוד. כפי שהזכרתי בפרקים קודמים, עמדתי בעניין היא שהיות ומדובר בדבר חקיקה הרי שיש לצמצם כללים אלה למינימום המתחייב על מנת לשמור על ביטחונם של הספורטאים, הצופים והציבור הרחב. לצערי, עמדה זו איננה מקובלת על הרשות נכון ליום זה והדרישה היא להסדיר את כל הנושאים שמניתי למעלה ברחל ביתך הקטנה, דרישה שתוצאתה הישירה תהיה הכפפת הספורטאים לשורה ארוכה של דרישות ספציפיות לענף בו הם עוסקים בנוסף לרשימה הארוכה והכללית אותה מכתיבים החוק והתקנות וכבר הבעתי את דעתי לפיה שכרה של גישה זו יצא בהפסדה – למפיקים והספורטאים ברמה הארצית והבינלאומית לא תהיה ברירה – החשיפה שלה הם מצפים ושיתוף הפעולה לו הם זקוקים מהרשויות כדי לקדם את ענייניהם תאלץ אותם לעמוד בדרישות אלה עד לפרט האחרון. מצד שני, ובכל הרמות הנמוכות יותר, אני צופה פריעת חוק רבתית – כשכלים ספורטיביים ממלאים את הארץ ובעליהם מחפשים להשתמש בהם לייעודם, הוראות החוק, התקנות וכללי הנהיגה מטילים עומס כבד, יקר ומיותר מן הסתם ימצאו רבים וטובים שיבחרו לנסות ולעקוף מגבלות אלו.

התוצאה תהיה, למעשה, הנצחת המצב הקיים בהבדל יחיד – במקום להתחמק ממשטרת ישראל וממפקחי רשות הטבע והגנים בלבד, יעסקו הספורטאים ומפיקי האירועים העתידיים בנוסף בהתחמקות מפקחי הרשות לנהיגה ספורטיבית. ראיה למגמה זו ולכך שהרשות שותפה להערכה זו היא דבריו של ראש הרשות בפורומים שונים לפיהם, מרגע שיאושר מרוץ חוקי ראשון במסגרת החוק, התקנות והכללים, תפעל הרשות ביד קשה, לרבות באמצעות משטרת ישראל, כדי למנוע כל מרוץ אחר – בכך ממצבת הרשות, כבר כיום, את עצמה כאויבת הספורטאים.

האנלוגיה המתבקשת, אם תרצו, למצב הספורט המוטורי בארץ, היה ומגמת ההכבדה תימשך, היא המצב בכבישים – אין זה סוד כי הגבלות ארכאיות על המהירות המותרת בכבישי הארץ הופכות את רובם המוחלט של נהגי ישראל, אנשים ישרים ונורמטיביים בדרך כלל, לעבריינים פליליים. מדובר במלכוד הנובע מחוסר יכולת פוליטית לתקן את המצב המשפטי מחד, ומאידך מההבנה כי לא ניתן, בעצם, לאכוף את הגבלות המהירות הקיימות. כל כך גדול האבסורד, שגם התכנית החדשה להצבה מסיבית של מצלמות מהירות לא נועדה, בעצם, לאכוף את אותן מגבלות מהירות אלא לנצל אותן לצורך העשרת קופת האוצר בלבד.

מצב עניינים דומה צפוי לנו, לדעתי, בתחום הספורט המוטורי. את כניסת הכלים הספורטיביים לארץ בהמוניהם, כחוק ובגלוי, לא יוכל איש למנוע – הניסיון, מצד שני, לאכוף את השימוש בכלים אלה לאירועי ספורט מוטורי מאושרים בלבד על פי הוראות החוק, נועד גם הוא לכישלון שהרי כבר כיום מדובר בתקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה וכך הצפי שלי הוא שמרבית העוסקים בספורט כיום נחשבים לעבריינים, ימשיכו להיות עבריינים גם בעתיד וחוק הנהיגה הספורטיבית והמוסדות שהוקמו לצורך אכיפתו יהפכו לעוד דוגמה לחוסר המשילות של מדינת ישראל, בדומה למשטרת התנועה כיום בכל הנוגע למצב בכבישים.

בפועל, הספורט המוטורי בארץ צפוי, בסופו של דבר, ליישר קו עם המצב בחו"ל כך שגם כאן יוכפפו רק מיעוט קטן של האירועים לרגולציה, בעיקר אלה ברמה הלאומית והבינלאומית. יתר האירועים, אלה שברמה המקומית, יתנהלו מתחת לרדאר של הרשות ויפעלו, לכל היותר, תחת כללים של המועדונים הקטנים שיפיקו וינהלו אותם. ההבדל הוא, כמובן, שבחו"ל אותם עוסקים קטנים פועלים בסמכות, ברשות וללא חשש ואילו כאן בארץ תידבק בהם אוטומטית הסטיגמה של עבריינים פליליים. מצד שני, ועל פי הדוגמה שהבאתי קודם, מאות אלפי נהגים בארץ חיים תחת הסטיגמה הזאת מדי יום ביומו ונראה שעולם כמנהגו נוהג ולכן כנראה שהשד איננו נורא כל כך.

(גבעתיים, 5.10.2010)