היסטוריה מוטורית

 

וזה קיצור ההיסטוריה שלי בשטח -

1990 – סוף סוף רשיון לאופנוע ומיד סוזוקי DR250 ישן ועייף עליו חוויתי לראשונה את שבילי הפרדסים והירקון שבאיזור גוש דן – רחוק מזה לא העזתי לצאת, אבל החוויה היתה קצרת ימים – לאחר מס' חודשים נגנב האופנוע והתגלה כמה חודשים מאוחר יותר, באמצע החורף, זרוק עזוב במרכז רמת גן. בלי אף אמצעי שליטה על הכידון ועם נקישות איומות מהמנוע נסעתי עליו לדרום תל אביב. המוסכניק נד בראשו בצער והציע לי תמורת הגוויה 1,500 שקלים עלובים. לקחתי את האופנוע הביתה, שיפצתי בכוחותי הדלים את המנוע, השלמתי חוסרים ובסופו של דבר, לאחר חודשים של יגיעה, מכרתי אותו.

1993 – לאחר הפסקה לצורך התאוששות, בעיקר פיננסית, אני רוכש לראשונה אופנוע אמיתי – קאג'יבה T4 בנפח 500 סמ"ק, דו"ש כבד, מקביל ל-DR600 המיתולוגי. בקושי רב אני נגרר איתו בפרדסי השרון ורמות מנשה אחרי מיכאל נהוראי וחבריו על ההוסקוורנות וה-RMX המקצועיים והצווחניים שלהם. נפילות ראשונות, נזקים, התנסות ראשונה בטכניקות רכיבה, באדרנלין כשהצמיג האחורי מסתחרר החוצה ביציאה מסיבוב כורכר – אני כבר מכור, מבין שמעכשיו זה כנראה רק יחמיר ושימי על אופנועים דו שימושיים ספורים.

1994 – יצרן אופנועי שטח ראשון, ק.ט.מ., מגיע ארצה – אני לוקח סיבוב בחולות פלמחים על EGS400 לבן ומתאהב במקום – אמנם דו"ש בהגדרתו אבל הכוח, המשקל, האחיזה, המיתלים, תנוחת הישיבה – עולם חדש נפתח. לאחר מכן הדרך קצרה – בתוך שנה אני מתקדם לאח הגדול, ה-EGS620, הימים הם ימי פלמחים – סופי שבוע ארוכים בדיונות, חורשים את השטח מהסופרלנד עד חוף ניצנים וחזרה, לימונדה ומלבי ביציאה מאיזור הצניחה (איזה התרגשות אחזה בעולם השטח הישראלי באותם שנים כשהבחור הנחמד הואיל בטובו להביא סוף סוף מלבי חלבי!) – זה מה שהכרנו אז.

ראש השנה 1996 – אני יוצא עם שני חברים, רואי הנדל ואיתי מולדבסקי לטיול ארוך של יומיים לצפון. היום ארוך וחם, אני מתרסק כמה פעמים בעליית הבקתה השרופה, בהמשך חוטף שני פנצ'רים, לא אוכל, שותה מעט, בצהרי היום אנחנו מגיעים לאחת הירידות מאיזור כוכב הירדן לעמק בית שאן – המורד תלול, חום זוועות, אנחנו מורידים את האופנועים בידיים. למטה אני נח קצת, ממשיכים לרכב, אחרי מאתיים מטר אני מתקל תלולית קטנה ונופל. מתעורר בפוריה מחובר לכל מיני צינורות לאחר יומיים בהם הייתי מורדם ומונשם – מכת חום ורואי מזעיק בבהילות אמבולנס צבאי מבסיס סמוך הצילו את חיי. לאחר שבוע אני משתחרר – הרופאים סקפטיים אבל בסוף אותו חודש אני שוב בשטח.

1997 – ה-620 נגנב. בכספי הביטוח (אז עוד אפשר היה לבטח אופנועי שטח בעלויות סבירות) אני קונה את ה-EXC360 של ניר שפיצר – נסיון ראשון ואחרון שלי על מפלצת מקצועית שתי פעימות – גלגל אחורי שכל פתיחת גז מוציאה אותו מהקו, ווילי'ז לא רצוניים ביציאה מכל רמזור, כתמי שמן על מדי עריכת הדין המגוהצים שלי (יעברו עוד שנתיים בטרם ארשה לעצמי קטנוע) – אחרי שלושה חודשים אני נשבר ומחליף אותו ראש בראש עם ה-SC620 של מולדבסקי.

ינואר 1998 – ביקור אקראי בחנות הקטנה של רז הימן שולח אותי להרפתקאת השטח הגדולה הראשונה שלי – ראלי האטלס. כשאני חוזר, מכירים לי החבר'ה את הטרנד החדש בתחום – האנדורו. ה-620 מתגלה כחזק ואלים מדי ואני מחליף ל-SC400 ומסתער בחדווה על המסלולים המיתולוגיים של אל-מידיה ובודרוס – הסלעים והעצים, המתלולים והדרופים – רכיבת דיונות ושבילים סתם שאליה היינו מורגלים מצטיירת פתאום משעממת ומונוטונית לעייפה.

2002 – ה-400 נמכר ובמקומו, ולראשונה בחיי, אני זוכה לקרוע את הניילון מאופנוע חדש לגמרי – EXC250. המעבר מה-400 הארוך, הכבד והחזק לחרגול הקצרצר, העצבני והחלש מחייב אותי לשדרג מחדש את כל מה שאני יודע ברכיבת שטח ולמשך תקופת למידה לא קצרה ומתסכלת אני מוצא עצמי איטי בצורה משמעותית על הכלי החדש. בקיץ אותה שנה אני נקלע, כמעט בטעות, למירוץ האחרון בעונה של ליגת האנדורו בפלמחים וכמעט בטעות חוזר הביתה עם גביע (חמישה מתחרים בלבד בקטגוריה, אחד פרש, אחד נפסל = מקום שלישי) – לא ידעתי שפודיום זה כזה כיף. לפיכך אני נכנס במרץ לקטגוריה העממית הקטנה בעונה הבאה, 03' -04' ומסיים אותה במקום השני. באימונים לקראת עונת 04' -05' אני מתרסק על איזו מדרגה ביער קולה ושובר עצם בכף רגל ימין, פותח את העונה באיחור של שלושה חודשים ובסופו של דבר מסיים במקום העשירי בקטגוריה בלבד.

ינואר 2005 – חזי עלון מסיים בהצלחה את הדאקאר – בשיחת מוצ"ש שגרתית אצל מש' מור אני מעיר כבדרך אגב שאם הוא יכול, נראה לי שגם אני. באותה מידה של אגביות מבטיח לי רז את תמיכת העסק שלו  בעניין. עם זיכרון חיובי מאוד מראלי האטלס, אמונה יוקדת ביכולתי וספונסר ראשון אני יוצא לדרך. את דאקאר 06' אני מפספס – הטפסים שלי מגיעים בדיוק יומיים אחרי שההרשמה נסגרת. בשנה שאחר כך כבר לא לוקח סיכונים, בתוך שבוע מפתיחת ההרשמה הטפסים שלי כבר מונחים על שולחן המארגנים וב-6 בינואר אני מזנק לדאקאר 2007.

ספטמבר 2011 – הדאקאר נגמר מזמן, שני האופנועים שהשילוב ביניהם שימש אותי שם נמכרו, כמעט ארבע שנים נטולות אופנוע הבהירו לי, חד ומכאיב, שרכיבת שטח איננה תחביב בשבילי אלא משהו שאני עושה. אי לכך ובהתאם לזאת, ובלב כבד, מאכלס כרגע את המחסן שלי ק.ט.מ. 250 רייסינג משופר 2004 – ענתיקה במונחים של היום אבל שמספקת לי בדיוק את מה שצריך – לא יותר, לא פחות, כנראה שאני מזדקן טיפה לאט מכפי שציפיתי. לחזור להתחרות, כנראה, גדול ממידותי. מצד שני, כן שואף לחזור לימים של רכיבה כדרך חיים – מקום שבו אדרנלין, מאמץ ואתגר פיזיים ונפשיים בחברה גברית היא שם המשחק.

ינואר 2012 – עוד חויית דאקאר, הפעם כחבר/מלווה/עיתונאי יחד עם טל זהר בצוות של רז הימן, הלל סגל והצוללת הצהובה, זה שהביא הרבה כבוד – לעיונכם.

אפריל 2013 – יחד עם עוד שלושה רוכבים, שלוש מכוניות וקבוצה גדולה של אנשי סיוע, מכונאים, עיתונאים ומשפחות אני יוצא לשבוע רכיבה אינטנסיבי בראלי האלאס יוון.

ובינתיים – להתראות בשטח!