ראלי האטלס 1998
יום שלישי, 11.5.98, בסביבות אחת אחר הצהריים, יום רביעי לראלי האטלס. לאחר כ-190 ק"מ סהרוריים של ימינה – שמאלה למ
עלה – למטה בהרי האטלס הירוקים והפסטורליים אנו יוצאים, סוף סוף, לרמות הצחיחות בואכה הסהרה. הציר מתפתל, יורד לואדי יבש ועולה ומטפס בתוך כפר קטן ומרוד, דרך קהל ילדים לבוש בלויים המתבוננים בך בדממה. אחר כך מתיישר ציר חלק ונוח על הרמה. פעם ראשונה היום, להרגשתי, אני זוכה לבעוט את הגיר לחמישי ולפתוח. עיקול קל ימינה, ובזוית העין אני מזהה בהמשך תלולית קטנה חוצה את הדרך, אולי צינור השקייה שמישהו התעצל לקבור בחום הזה. אני סוחט את הגז, הגלגל האחורי מסתחרר החוצה אל השוליים כשהגרוטאה, רק ארבעה ימים של מירוץ וכבר צל חיוור של המכונה הגאה שעזבה את הארץ באמצע אפריל, מאיצה מתוך הסיבוב, בהתחלה בתוך ההטיה ואז מתיישרת והכידון, אחרי שעות של התעקשות קטנונית על כל חריץ, אבן וזרזיף מים על הציר, מרגיש פתאום קל בידיים. ב-80 קמ"ש לערך פוגש הגלגל הקדמי את התלולית והפרונט עולה לאוויר ונשאר שם. למשך שתיים – שלוש שניות אנו מרחפים כך, האופנוע ואני, על גלגל אחורי בלבד, באוויר הצלול והיבש. למשך שתיים – שלוש שניות נעלמים הכאב והחום, הצמא והעייפות, הקילומטרים שעברו ואלה שעוד יבואו ורק אני והאופנוע, קלים, חזקים וצעירים עפים בדממה בתוך המדבר האיום והנפלא הזה.
אחר כך גוברת עלינו הגרביטציה, הקדמי יורד והחבטה בקרקע המציאות מעירה את הכאב ברגל ימין מההתרסקות המכוערת והמיותרת של אתמול. עוד עיקול מתקרב. אני גורר את הגוף קדימה ושמאלה והלאה, עוד 15 ק"מ אל סופו של הקטע הזה, 180 ק"מ בכביש לארפוד וחצי ראלי מאחורי.
הכנות
בסביבות ינואר 1998 התפרסמה בעמודים הפותחים של מגזין האופנועים "מוטו" ידיעה קטנה. בידיעה נכתב שרז הימן קיבל על עצמו ארגון קבוצת רוכבים ישראלית לראלי האטלס של אותה שנה במרוקו בחודש מאי. בזמנו לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה – מקובל היה לחשוב אז שמירוצי מדבר בינלאומיים מיועדים לרוכבים העומדים בשתי דרישות יסוד: ראשית הם חייבים להיות מוכשרים ומנוסים, כלומר, כאלה שכבר ניצחו פה ושם וצברו מוניטין והכרה במירוצי שטח בארץ ושנית, הם צריכים "כיס עמוק" שיאפשר להם לשאת בעלויות הכרוכות בהשתתפות בראלי כזה – עדיין זכורה לי הזעקה שקמה בקהיליית האופנוענים לנוכח השתתפותם הלא מוצלחת במיוחד של רוכבים שלא עמדו בקריטריונים אלה בראלי הפרעונים בתחילת שנות ה-90`. מכל מקום, בביקורי הבא אצל רז ישבתי לדסקס איתו את העניין, כולל תחשיב כספי שהעמיד את העלויות על סך של כ-22,000 ש"ח. חודש אחר כך, בערך, נפתח החלון הפיננסי שאיפשר לי לגשת לעניין ברצינות וכך מצאתי את עצמי, בשלהי אפריל 98` רובץ בנמל אשדוד עם החבר`ה, ממתין לסיום ההליכים הביורוקרטיים שיאפשרו לנו לדחוף את האופנועים והרכבים למכולה 40 רגל שהמתינה לנו שם בדרך לנמל ולנסיה שבספרד, בראשונה מבין ההמתנות הארוכות והמתישות שהמתינו לנו במהלך המסע הזה.
קדמה לכך, כמובן, עבודת הכנה אינטנסיבית שנגעה, בעיקר, לאופנוע: ק.ט.מ. SC620 חבוט שנת 96' שנקנה במקור ע"י איתי מולדבסקי לצורך השתתפות בראלי תוניס של אותה שנה – האופנוע שבק חיים, לאכזבתו של איתי, ביום הרביעי לראלי, כנראה עקב חדירת חול למנוע. איתי ניסה שוב שנה אחר כך, עדיין עם אותו אופנוע ובלוויית רואי הנדל, עוד חבר, אלא שהפעם נמנעה השתתפותם מסיבות פוליטיות, כך שהאופנוע הגיע לידי עם מוניטין גרועים במיוחד בתחום הזה של מירוצי מדבר בינלאומיים. ההכנות, מכל מקום, כללו הרכבת מגן גחון כולל מיכל מים וארגז כלים, התקנת צמיגי מישלין דזרט כולל מוסים (פנימיות מחומר פלסטי – ספוגי המונע פנצ`רים), מתקן לספר דרך ומד מרחק (ICO), מיכל 18 ליטר, אור אחורי נוסף וכמובן טיפול אוהב ומקיף בכל מכלול עיקרי באופנוע וגם באלה שלא – גם התקלות השוליות ביותר עלולות לגרום לעיכובים ניכרים בתנאי מירוץ – והסיכוי, סטטיסטית, לתקלות כאלה עולה ביחס ישר לגילו של האופנוע. חוץ מזה היו, כמובן, אימוני כושר אינטנסיביים, הרבה שעות בשטח ואלף ואחד עניינים פעוטים לסדר – החל מעניין התשלומים למארגנים דרך הצטיידות במיליון פריטים קטנים, ציוד חירום ועזרה ראשונה, ביגוד, אביזרים, כרטיסי טיסה וכלה תעודות מעבר לצורך הכניסה למרוקו (החשש הגדול שלנו היה שהשלטונות המרוקאיים לא יתנו לנו להיכנס – רק כחודשיים קודם לכן נמנעה כניסתה למרוקו, מסיבות פוליטיות, של משלחת ישראלית למירוצי שדה).
יום רביעי, 6.5.98, נמל התעופה בן גוריון
בכניסה לצ'ק אין של הטיסה למדריד אני פוגש את החבר'ה, שאת חלקם כבר פגשתי באשדוד, בטעינת המכולה: דובי, ליאור ויוסי, הרוכבים האילתים ואיתם קיסוס ושלומי, המלווים/מכונאים, רז הימן וההפתעה הנעימה של הערב – שי ארז, עיתונאי במגזין "מוטו" ובן מחזור שלי מכפר סאלד. ביוזמה של רגע אנחנו משנים את יעד הטיסה ומבקשים לרדת בחניית ביניים שעושה המטוס בברצלונה. המרחק משם לולנסיה, שם אנו אמורים לפגוש באופנועים בערך אותו מרחק, כארבע שעות נסיעה, אך השינוי חוסך לנו כשעתיים טיסה. את הטיסה אני מעביר איכשהו בחברתם של זוג ישראלים שמן וידידותי עם שלפוחית קטנה והרבה שאלות. מילא.
בברצלונה כבר לילה כשאנחנו נוחתים. לאחר דיון קצר לוקחים האילתים טיסת המשך לולנסיה ורז, שי ואנוכ
י שוכרים סיטרואן סקסו קטנה, נדחסים פנימה בקושי עם כל הציוד (מסתבר ששי, שבתיכון היה ילד רזה ובלונדיני, צימח בינתיים כתפיים לתפארת), רז מצמיד בגאווה את מכשיר ה-GPS החדש שלו, גרמין 3, לדשבורד (לא שהיה בו, חלילה, צורך בראלי שהרי כל המתחרים אולצו להשתמש במכשירים שסופקו, תמורת סכום נדיב, ע"י המארגנים, ובהם בלבד) ואנו יוצאים דרומה לולנסיה, לא לפני שאנו עושים סיבוב, באדיבותו של רז וה-GPS שלו, בכל רחבי ברצלונה. מרגע ששמים אותו ליד ההגה, הופך רז לאיש אחר – עיר זרה, אמצע הלילה, רכב שכור בלתי ספורטיבי בעליל ועמוס ציוד והבנאדם נוהג כאילו חואן רומה רודף אחריו לקראת הצ`ק פוינט הראשון – עין אחת על הכביש, אחת על ה-GPS ושלישית עוקבת אחרי השיחה שאני ושי מנהלים בשאלות הרות גורל כמו מי עשה מה, איפה ומתי לבנות של דפנה כשהיינו ב"הר וגיא", והסקסו, בינתיים, מגלה באישיותה פן ספורטיבי שהיה זר לה עד כה – יוצאת בצריחת צמיגים מכל רמזור, חותכת מסלולים בפראות ומדהימה את סביבתה בתאוצות מסמרות שיער. בכל מקרה, כבר בשלב זה מתחילה להסתמן התבנית שתלווה אותנו מעתה ועד הנחיתה חזרה בארץ – כל הזמן בתנועה, לבד מן הזמן בו אנו ממתינים למשהו שיקרה ושאיננו בשליטתנו, עם עצירות קצרות, מינימליות, בשביל לאכול, לישון ולהשתין – הזמן של חיי.
בשלוש לפנות בוקר אנו כושלים למוטל עלוב בצד הדרך, ונופלים למיטות לארבע שעות תנומה.
יום חמישי, 7.5.98, נמל ולנסיה
דייגו, הסוכן שעל מפתן משרדו אנחנו נוחתים בעשר בבוקר למחרת, מודאג מאוד: לא הבאנו איתנו את ה"קארטה דה לה" משהו והסיכויים לשחרר את האופנועים במכס עקב כך קלושים. כולנו נלחצים מאוד חוץ מרז הטוען בתוקף שיהיה בסדר ואכן, לקראת שעות אחר 
הצהריים הבעיות נפתרות. בינתיים גם מגיעים האילתים, רעננים ונקיים לאחר לילה בריא של שינה ופטריק, בחור שעלה ארצה מקרואטיה ולאחר שירות צבאי חזר אליה כסוכן של "רב בריח", שהגיע מצוייד בק.ט.מ. SC620 כחול, חדש, ומוכה שדים (כפי שיתברר בהמשך), טרנספורטר עמוס ושימושי ביותר וגוגה חברתו, בחורה גבוהה, חביבה ומבולבלת לחלוטין.
בארבע אחר הצהריים, בכל מקרה, אנו זוכים להיכנס לנמל – רגע של התרוממות רוח כשהמכולה נפתחת סוף סוף וממנה גולש הטנדר של האילתים רתום לנגרר ועליו שלושת האופנועים שלהם ואחר כך גם האופנועים שלי ושל רז. אחר כך אנחנו דוחסים, פשוטו כמשמעו, את שני האופנועים לטרנספורטר של פטריק יחד עם האופנוע שלו (יותר מזל משכל – התכנון המקורי היה לרכב עליהם כל הדרך, 400 ק"מ, לגרנדה), רז סוחף את גלגלי הסקסו המסכנה שמאלה ביציאה מהנמל ואנו יוצאים מערבה לגרנדה.
באחת לפנות בוקר אנחנו כושלים למוטל עלוב בצד הדרך ונופלים למיטות לחמש שעות תנומה.
יום שישי, 8.5.98, גרנדה
בעשר בבוקר אנו נכנסים בשערי שטח הכינוס של הראלי, צמוד לאיצטדיון העירוני. בשטח המולה רבתי – רעם המנועים, רכבים צבעוניים מסתובבים מפה לשם, הרבה אנשים נרגשים ועסוקים, אווירה של דריכות וציפייה. אחר כך אנחנו משתלבים בשרשרת החיול של ההרשמה 
לראלי, מקבלים GPS, ספרי דרך, משואת מצוקה, תדריכים, הוראות, עוד ציוד חירום, כרטיס האשראי נשלף שוב ושוב ושוב ורק שעתיים מאוחר יותר אנחנו מתפנים להכין את האופנועים לבדיקות הטכניות. העניין לא פשוט – לצורך השיוויון בין המתחרים מספקים המארגנים לכולם GPS אחידים, מתוכנתים מראש לכל ימי הראלי. מדובר במכשירים מיושנים וגדולים יחסית שיש לארגן להם מקום על הכידון ולחבר אותם באופן אמין, אנו מבלים זמן רב בנסיון לעשות זאת ורק בשעות אחר הצהריים המאוחרות מכניסים את האופנועים לבדיקות הטכניות. הבוחן הצרפתי מתקשה מעט באיתור הספרות המקצועית המתייחסת לאופנוע שלי (כנראה שאין הרבה יצוג לדגמי 96' בראלי הזה) אבל חוץ מזה אין בעיות, ובשמונה בערב אנחנו מחנים את האופנועים ב"פארק פארמה" – החניון הסגור, עד לזינוק מחר בבוקר.
תדריך קצר של רז, ארוחת ערב במסעדת פיצות מקומית ובשתיים עשרה בלילה אנחנו כושלים למוטל עלוב בפרברי גרנדה ונופלים למיטות לחמש שעות תנומה.
יום שבת, 9.5.98, גרנדה – אלמריה
308 ק"מ: קישור 30 ק"מ – ספיישל 54 ק"מ – קישור 224 ק"מ.
בוקר. במהירות הבזק אנו מתארגנים, אורזים, נדחסים פעם אחרונה לתוך הסקסו המסכנה ונוסעים לאיצטדיון, לזינוק. האופנועים מסודרים בשורות, כפי שהשארנו אותם ערב קודם, מוכנים ליציאה. בניגוד לאופן ההזנקה ביתר ימי הראלי, מתבצע הזינוק 
הבוקר בסדר מספרי יורד מ-119 עד 1. התוצאה היא שהרוכבים הטובים מוזנקים אחרונים: כל רוכב מעשרים הראשונים בראלי שנה שעברה מקבל מספר סידורי בהתאם למיקומו באותו ראלי וכך, ריצ`ארד סיינקט, שניצח בשנה שעברה, מקבל השנה את המספר 1 ומזנק אחרון ביום הראשון. הזנקה בסדר כזה היא מנוגדת, כמובן, להגיון הפנימי של הראלי היות שהיא מאלצת את הרוכבים הטובים לרכב באבק רוב הדרך תוך שהם עוקפים ומסכנים רוכבים פחות טובים שזינקו לפניהם. מעבר לאותם עשרים, מקבלים כל היתר מספרים לפי סדר כרונולוגי. היות שכל הישראלים נרשמו יחד אנו מקבלים מספרים עוקבים: האילתים 32 עד 34, אני 35, רז 36 ופטריק 37. לאור סדר ההזנקה יוצא שאני מזנק אחרי רז ופטריק ולפני האילתים.
אנו ממתינים בסבלנות לתורנו ברחבה שלפני האיצטדיון וכשזה מגיע אנו יוצאים, נפוחים מחשיבות, דרך הקהל המריע. עוד המתנה קצרה לפני עמדת ההזנקה, איש נחמד נותן לנו את כרטיס הזמנים ולדרך, 54 ק"מ מנהלתיים בגבעות הירוקות של דרום ספרד בינות שדות וכפרים פסטורליים. כבר בהתחלה אני מבחין שמד המרחק מזייף. לא בהרבה, סטייה של כ-3%, אך כשהקילומטרים מצטברים ההפרש הופך למוחשי. בסיום הקטע אנו מתדלקים בכפר קטן, יורדים מהכביש לדרך עפר המטפסת במעלה הרכס ומתייצבים לזינוק לספיישל. איש אחר, נחמד אף הוא, אוסף מאיתנו את הכרטיסים, אותם נקבל בחזרה לפני הזינוק עצמו. בכלל, אנשי TSO הם עתירי נסיון ועובדה זו מורגשת: הכל מתנהל חלק, מסודר וללא תקלות. לבד מפעם אחת, ביום השישי שבה החזירו לי בטעות, בנקודת התידלוק, כרטיס זמנים של משתתף אחר לא נרשמה כל בעיה, גם לא ביחס – תמיד נחמדים, תמיד נלהבים, תמיד ששים לעזור. אני מתייצב לזינוק אחרי רז, בעליה, המזניק מסמן באצבעות, 5, 4, 3, 2, 1 ולדרך. הגלגל האחורי מפרפר מעדנות כשאני יוצא לדרך אל תוך הנוף שטוף השמש.
הדרך טובה, חלקה, אם כי מפותלת כדבעי ועל מצע מעט רופף. הספרדים, שאינם מעריכים, כנראה, במיוחד את מנת המישכל של משתתפי הראלי סוגרים ומסמנים כל פניה לא נכונה כך שהשימוש בספר הדרך כמעט מיותר. אני רוכב הכי מהר שאני יכול, והרוכבים האירופאים עוקפים אותי כאילו אני עומד. "לא נורא" 
אני מסנן "נתראה בדיונות". כעשרים ק"מ לתוך הספיישל עוקפים אותי גם האילתים ואחרי עוד חמישה עשר ק"מ אני פוגש את פטריק עומד בצד הדרך ובוהה במבוכה באופנוע החדש שלו: מתברר שנפילה של כלום במהירות אפס הספיקה כדי לשבור את כידון הפרו-טייפר הבשרני שלו סמוך לבסיס, בראשונה מבין שורה של תקלות תמוהות שנמשכו לאורך כל הראלי. אני ממשיך ומסיים בלי אירועים מיוחדים כשלקראת הסוף כבר מתחילים לעקוף אותי הרוכבים הטובים באמת ואני לומד דבר או שניים על איך עושים את זה נכון. אחר כך מתחיל הראשון מבין הקטעים הקשים באמת של הראלי: 224 ק"מ קישור בכביש לאלמריה. זמן הגג הניתן למעבר קטעים אלה איננו מאפשר, בדרך כלל, עצירות של יותר מעשר דקות וכך אתה מוצא את עצמך יושב למשך שעתיים – שלוש על אופנוע מטרטר במאה קמ"ש עלובים כשכל הגוף כואב מן הרכיבה בספיישל, מתבונן ביאוש בקילומטרים החולפים לאיטם במד המרחק. לפחות ניצלתי את הנסיעה כדי לאפס את מד המרחק על המילימטר.
אחר הצהריים אני מגיע, סוף סוף, לנמל אלמריה פוגש את החבר`ה ומתעדכן בתוצאות לאותו יום: רז הגיע במקום ה-37, יוסי, דובי וליאור במקומות ה-83, 87 ו-97 בהתאמה, אני במקום ה-111 ופטריק במקום ה-118 והאחרון לאותו יום, לאחר שאילתר פתרון זמני לבעיית הכידון עם מברג וסיים, בסופו של דבר. השמחה בשל סיום היום הראשון ללא תקלות מהולה, איפוא, באכזבה קלה: אף אחד מאיתנו (חוץ מרז) לא בא, כמובן, בשביל לנצח אבל לא ציפינו לתוצאות כל כך נמוכות. מילא. המירוץ האמיתי מתחיל מחר, ביבשת אחרת.
בערב אנחנו עולים למעבורת עם האופנועים, אוכלים סנדביץ' קר לארוחת ערב, בהתקף של מוטיבציה
אני יושב ומכין את ספרי הדרך לשארית הראלי – מסמן פניות חשובות, נקודות בעייתיות וכדומה, והולך לישון במיטת קומותיים בתא צר ומחניק כשהמעבורת מתגלגלת לאיטה דרומה, למרוקו.
סיכום היום:
המנצח – ריצארד סיינקט, 39:57 דקות;
רז הימן – 46:38 דקות, מקום 37;
יוסי לוי – 53:03 דקות, מקום 83;
דובי כהן – 53:32 דקות, מקום 87;
ליאור רביב – 55:05 דקות, מקום 97;
גלעד בנאי – 58:41 דקות, מקום 111;
פטריק לוי – 1:08:34 שעות, מקום 118;
סיימו – 118 רוכבים.
יום ראשון, 10.5.98, נאדור – אוטאט אולד אל חאג`
339 ק"מ: קישור 130 ק"מ – ספיישל 182 ק"מ – קישור 27 ק"מ.
הבוקר עולה, המעבורת נכנסת לנמל נאדור שבמרוקו ועוגנת ואנחנו יורדים על האופנועים 
ישר לידיהם של נציגי הרשויות המרוקאיים. כולנו, חוץ מפטריק, הצטיידנו מבעוד מועד באשרות מעבר לצורך הכניסה למרוקו אך אנחנו נמנעים מלהציג אותן כדי ליצור לחץ קבוצתי על מארגני הראלי והשלטונות שיאפשר גם לו להיכנס. כולנו, זאת אומרת, חוץ משי הפתי השולף את האשרה שלו ומנפנף בה בגאווה. אנחנו גוררים אותו הצידה ומפליאים בו את מכותינו. אחר כך מגיעה אן-מרי, נציגת המארגנים, לוקחת בעדינות אך בתקיפות את נציג השלטונות הצידה ואחרי חצי שעה אנחנו מקבלים כולנו אשרות מעבר חדשות, כתובות ברשלנות בכתב יד. את הזמן הנותר עד לזינוק אנחנו מבלים באוהל בדואי גדול, אוכלים מופלטות (במרוקו? מופלטות? אכן) שותים תה מתוק ומקשיבים לנאומים נמלצים בצרפתית.
הזינוק לקטע הקישור הראשון מתבצע משערי הנמל, דרך העיר נאדור ודרומה אל ההרים. המוני אדם עומדים ברחובות, שוטרים מכוונים את התנועה, אווירת חג באוויר. כבר שם מתחיל להסתמן הניגוד הגמור, המסחרר, שבין מכבש הטכנולוגיה, הכוח והכסף של הראלי ומשתתפיו לבין הסביבה המרודה שבה הוא עובר. שעה ועשרים של רכיבה ואני מתייצב לזינוק לספיישל, ממתין לתורי ובינתיים מנהל שיחה קצרה עם אנדרו קואקר, רוכב אוסטרלי מוכשר שסבל מבעיות הצתה אתמול ולפיכך לא סיים את הספיישל, חטף זמן מקסימלי ושלוש שעות עונשין – היות ומדובר במירוץ מתגלגל, סדר הזינוק בכל יום נקבע לפי מיקום המשתתפים בסיום היום הקודם ולפיכך הוא מזנק היום אחרון.
מזנקים לספיישל ומיד מתברר שמרוקו מספרת סיפור חדש לגמרי – הציר עולה להרים, מתפתל, ומלא באבנים מכל הגדלים המחייבות תכנון ציר מדוקדק ומורידות בהרבה את הקצב. גם הניווט מצריך תשומת לב. אני רוכב בזהירות, חולף מפעם לפעם על 
פני רוכב שהתרסק, פוגש אחרים הבאים מולי לאחר שטעו בניווט ובכלל, שומר על קצב עם יתר הרוכבים ומרגיש קצת יותר תחרותי. אחרי כעשרה ק"מ, בתוך ירידה תלולה ומפותלת עוקף אותי קואקר בטירוף ומיד אחר כך גם פטריק, בתצוגת רכיבה נאה ובאחד הימים היחידים נטולי התקלות אצלו. בינתיים גם מתחיל גשם טורדני, הציר בוצי, מלא מהמורות וסלעים והקצב יורד עוד יותר.
לאחר כתשעים ק"מ אני מגיע לנקודת התידלוק, בגשם, וממתין עם יתר הרוכבים. למען בטיחותם של משתתפי הראלי קבעו המארגנים רבע שעה הפסקה חובה בכל נקודת תידלוק, בדרך כלל פעם ביום, שבמהלכה נלקח ממך כרטיס הזמנים ומוחזר רק לקראת היציאה לדרך. בהמשך יוצא הציר מן ההרים ונכנס לחמאדות של צפון מרוקו – מישורי לס ענקיים ושטוחים שבימים כתיקונם כל רכב העובר בהם מעלה ענני אבק עצומים. היום, לשם שינוי, יורד גשם ובהשפעה אני מבחין מייד כשאני עוקף בקלות רוכב או שניים שקודם לכן ירקתי דם כדי לעמוד בקצב שלהם. כשאני מאט לקראת סיבוב אני גם מבין למה: הגשם אוטם את שכבת הלס ומחליק אותה וכל פתיחת גז לא זהירה שולחת את הגלגל האחורי לטיול עצמאי, שלא לדבר על הקושי בבלימה. במצב כזה ישנן שתי אפשרויות – האחת, לרכב בראשון – שני, רגליים למטה, לאט לאט ובזהירות והשנייה להכניס לרביעי, גוף אחורנית, גז פתוח ותפילה בלב. אני בוחר באפשרות השנייה, מתחיל לעקוף רוכבים בסיטונות ומשלם על כך בכמעט התקף לב בכל פעם שצריך להאט, מכל סיבה שהיא. גם מעברי מים עמוקים פה ושם שאני חוצה לאט ובזהירות גובים את מחירם מרוכבים אחרים, פחות זהירים, ומקדמים אותי בדירוג. הבעיה היא שבתנאים האלה כל רוכב שאני מתקרב אליו מאחור מעיף עלי בוץ ואחרי שלושה – ארבעה רוכבים אני כבר לא רואה כלום. אבל אז אני מגיח מאחורי יורגן אחד ("יורגן" שימש אותנו בראלי כשם תואר כולל לרוכבים בהירים, צפון אירופאיים) שנכנס, בתזמון מדוייק, לשלולית גדולה שהרימה עלי גל מים אדיר, מרטיב אותי מכף רגל ועד ראש במים עכורים, כולל המשקפיים. לשניה או שתיים אני רוכב בחשיכה, בפאניקה מוחלטת, עד שהמים יורדים ובהזדמנות זו גם מנקים את המשקפיים מן הבוץ שהצטבר עליהם.
אחרי כשלושים ק"מ נגמר גם הקטע הזה והציר הופך לדרך עפר סלולה, טובה ומהירה שלקחה אותי עד לסיום. חוץ מדקירות הגשם, שבמהירויות כאלה הופכות למטרד אמיתי ומכוניות שעקפו אותי פה ושם (שלסר ושינוזוקה, המובילים, עקפו אותי עוד ביציאה מנקודת התידלוק). לא נרשמו אירועים מיוחדים.
בסיום אני פוגש את האילתים שזינקו, כזכור, לפני הבוקר וביחד אנחנו רוכבים את קטע הקישור הקצר עד למחנה הראשון שלנו על אדמת מרוקו. כשאנו מגיעים למחנה באוטאט אולד אל חאג` אני ניגש, ראשית כל, לבדוק את התוצאות ומתברר שלהרגשתי הטובה היה בסיס – מקום 68 בדירוג היומי – מתברר שבאמת השתפרתי. גם יתר הישראלים קפצו מדרגה – ביחוד פטריק שעלה למקום ה-75 ורז שקפץ למקום ה-21. אחר כך אני אוכל צהריים, בין מימטר למימטר נותן לאופנוע את הטיפול יומי – מסנן אוויר, ניקוי ושימון שרשרת, חיזוק ברגים במקומות הבעייתיים (מגן הגחון בעיקר) כמה בומבות לפנסים מקדימה ומאחורה כדי להחזיר אותם לפעולה, התקנת ספר דרך למחר וזהו. אחר כך ארוחת ערב, תדריך ולישון.
סיכום היום: 
המנצח – חואן רומה, 2:17:22 שעות;
רז הימן – 2:48:35 שעות, מקום 21 ביומי ובכללי;
פטריק לוי – 3:12:27 שעות, מקום 62 ביומי, 75 בכללי;
גלעד בנאי – 3:18:40 שעות, מקום 68 ביומי, 69 בכללי;
ליאור רביב – 3:20.11 שעות, מקום 69 ביומי, 68 בכללי;
דובי כהן – 3:24:12 שעות, מקום 70 ביומי ובכללי;
יוסי לוי – 3:27:32 שעות, מקום 73 ביומי ובכללי;
סיימו – 115 רוכבים.
יום שני, 11.5.98, אוטאט אולד אל חאג` – מידלט
474 ק"מ: 27 ק"מ קישור – 205 ק"מ ספיישל – 242 ק"מ קישור.
היום מזנקים מנקודת הסיום של היום הקודם בכיוון ההפוך ואת שלושים הק"מ הראשונים עושים על אותה דרך עפר טובה ומהירה
. אחרי שישה ק"מ עוקפת אותי בסערה הרוכבת שזינקה חצי דקה אחרי על סוזוקי DR350. אני נדהם – לא חשבתי שאני רוכב עד כדי כך לאט (אחר כך מתברר שמדובר, בכלל, בסוזוקי RMX250 והגברת מועמדת רצינית למקום הראשון בקטגוריית הנשים – קטונתי). אחר כך הציר יורד לתוואי שטח המזכיר את מדבר יהודה – ציר מפותל משופע בערוצים עמוקים, אבנים ומדרגות סלע ואחרי עוד כחמישה עשר ק"מ באה המכה: רצף של לגים בסיפור דרך בהפרש קטן יחסית גורם לי לאבד איתו קשר לדקה או שתיים, מישור סחף נוח יחסית ומפתה אותי לפתוח גז והערוץ, חריץ קטלני ברוחב של מטר, שהיה מסומן בספר דרך עם שלושה סימני קריאה (ראייה לסיכון שראו בו המארגנים) מפתיע אותי בשמונים קמ"ש משלושים מטר בערך. אני, כמובן, יודע בדיוק מה לעשות אבל אז מעבירה הפאניקה את הפיקוד לחלק האחורי במוח ואני יורד על הבלמים בכל הכוח ובחוסר שליטה מוחלט. שני הגלגלים ננעלים ואני שומע בחרדה את החבטות המחליאות כשהמתלים נסגרים עם פגיעת הגלגלים בצד הרחוק של החריץ. אחר כך האופנוע ממריא בזוית בלתי אפשרית, נוחת ומתרסק ימינה, נגרר מעט על צידו ונעצר בתוך ענן אבק. אני מחלץ בקושי את רגלי הימנית שנלכדה מתחת לאופנוע, מרים אותו ובודק את הנזק: מסיכת חזית וכבל מד מרחק מכני תלושים, משואת המצוקה על הכנף האחורית תלויה על אזיקון בודד, תושבת GPS משוחררת ומשאבת בלם אחורי עקומה. בשניה אחת מתחלף הסוויץ' במוח והדגש 
בראלי הזה עובר מהישגים להישרדות. בזמן שאני עובד על האופנוע עוברים אותי האילתים, מנידים בראשם בחמלה וממשיכים. עכשיו אני כבר רוכב ממש לאט, נזהר בכל סיבוב ובכל ערוץ ובכל זאת מצליח ליפול עוד פעם ופעמיים וכשאני מגיע לנקודת התידלוק והמנוחה אני כבר תשוש לחלוטין. בחצי השני של היום, בכל אופן, נפתח הציר והקצב משתפר אבל אז אני מגלה שמד המרחק החשמלי, ה-ICO, איננו פועל – בהעדר מד מרחק מכני לגיבוי, שנתלש בתאונה, אני נאלץ להמשיך לרכב על הקוליסים של הכלים שעברו לפני. למזלי, בשלב זה של היום כבר החלו לעקוף אותי המכוניות הראשונות וענני האבק הנראים למרחוק שלהן מקלים עלי את המעקב אחרי המשך הציר.
גם היום הזה מסתיים, בסופו של דבר. אני נח קצת, מתקן את ה-ICO (סתם חוט שנתלש מהויברציות) ונכנס לקטע הקישור הזוועתי ביותר של הראלי: 242 ק"מ של ישורות ארוכות ארוכות בתוך המדבר, רגל ימין הורגת אותי והקור המתגבר תורם את חלקו. בחמש אחר הצהריים, בערך, אני מגיע למחנה במידלט, הממוקם על מישור בגובה של כ-1500 מטר מעל פני הים. אני מתקשה לרדת מהאופנוע ורק לאחר ארוחת הצהריים מצליח להפסיק לרעוד מקור ומתשישות. איני צריך להביט בלוח התוצאות כדי לדעת שלא ממש הצלחתי היום. לרווחתי, מגלה הורדת המגף הימני שהנזק נגרם בעיקר לכף הרגל עצמה ולאצבעות – לא נעים אבל גם לא קריטי. אחר כך אני צולע לאיטי מסביב לאופנוע ומתקן את מה שאפשר, ארוחת ערב ולשק"ש.
סיכום היום:
המנצח – אלן פרז, 2:27:00 שעות;
רז הימן – 2:55:37 שעות, מקום 26 ביומי, 22 בכללי;
פטריק לוי -3:22:42 שעות, מקום 58 ביומי, 61 בכללי;
יוסי לוי – 3:25:22 שעות, מקום 62 ביומי, 64 בכללי;
דובי כהן – 3:27:12 שעות, מקום 66 ביומי, 63 בכללי;
ליאור רביב – 3:28:48 שעות, מקום 72 ביומי, 62 בכללי;
גלעד בנאי – 4:02:24 שעות, מקום 99 ביומי, 87 בכללי;
סיימו – 110 רוכבים.
יום שלישי, 12.5.98, מידלט – ארפוד
428 ק"מ: 10 ק"מ קישור – 202 ק"מ ספיישל – 216 ק"מ קישור
עוד יום ארוך. לאור תוצאותי העגומות אתמול אני מזנק ממש בסוף ויש לי הרבה זמן להתארגן. הציר יוצא מכפר קטן למרגלות ההרים ומיד מתחיל לטפס לתוך הערפל, הכל מסביב לח, הראות מחורבנת אבל האחיזה טובה באופן מפתיע. כשאני יוצא מן 
ההרים אני עובר בכפר קטן שבקצהו סיבוב חד ימינה, היכן שבעוד זמן לא רב יחטוף אחד הנהגים פנצ'ר, יאבד את השליטה על הרכב, יחליק אל מחוץ למסלול ויהרוג שם נער מקומי בן 14. הציר ממשיך בערוץ הנחל על דרך עפר רחבה וטובה, אני מנופף לשלום לשי, העומד בצד ומצלם, נקודת ביקורת ראשונה ואני נכנס לציר החוצה את הרי האטלס. הדרך יפהפייה – כפרים שלווים טובלים בירוק מחבקים את המורדות, עצי אורן ענקיים, נחלים צלולים ואני רוכב ממש לאט – הציר מפותל מאוד, חלקלק בחלקו האחד ומכוסה דרדרת בחלקו האחר, כף הרגל הפגועה מקשה מאוד את הרכיבה בעמידה ואני מרגיש ומתנהג יותר כמו בטיול בטבע מאשר בראלי בינלאומי יוקרתי. הציר הולך ומטפס עד למעבר בגובה של כ-2,500 מטר מעל פני הים. המנוע נשמע ומרגיש חנוק במקצת ובעיקר מגיב בהיסוס לפקודות גז אגרסיביות אך בקצב הרכיבה שלי אין לכך הרבה משמעות. לאחר המעבר אני מגיע, סוף סוף, לנקודת התידלוק, שם חולפות על פני בסערה המכוניות הראשונות, משתין בצד בין המוני הכפריים וממשיך.
בהמשך, כמו בימים הקודמים, הציר נפתח, עובר בחלקו על תוואי כביש בסלילה, אך לאחר כעשרים ק"מ נוספים יורד שוב לתוך ואדי הררי וקשה. עכשיו כבר צהריים, מדבר צחיח ואיום, עמוס צוקי גרניט ואבן חול מקיף אותי מסביב והדרך מלאה אבנים, מהמורות וחלוקי נחל במקומות בהם היא חוצה את הערוץ. לא מקום טוב להיתקע בו ואני מוריד עוד את הקצב. אחר כך אני יורד בירידה תלולה במיוחד, עובר עוד שני כפרים ואז יוצא לפתע מן ההרים אל הרמות היבשות של פאתי הסהרה שם מסתיים, לרווחתי, הספיישל. תחילת קטע הקישור הארוך לארפוד מזמן לי הפתעה לא נעימה – קטעי הקישור התבצעו, עד לאותו יום, על כבישים סלולים למעט כמה מאות מטרים מסיום הספיישל ועד ליציאה מן הכפר. היום אני
יוצא מן הכפר, ממשיך לרכב ודרך העפר מסרבת להיגמר, להיפך, הציר יורד לתוך ואדי אכזרי, מלא חלוקי נחל. באחת החציות מופיעה מולי פתאום משאית גדולה – אני יורד הצידה, מסתבך עם כמה סלעים ונופל נפילה מכוערת לצד הנמוך של המדרון. לאחר כעשרים ק"מ כאלה אני עובר בקניון המדהים של כפר טודרה, מאתיים מטר של צוקים אנכיים לחלוטין המתנשאים מסביב, מתמרן בזהירות בין המוני הגרמנים המסתובבים שם ויוצא, סוף סוף, לכביש המוביל לארפוד. בדרך משתנה הנוף לחלוטין – ההרים נעלמים ואת מקומם תופסים מישורי חול רחבי ידיים. בתחנת הדלק האחרונה לפני המחנה אני פוגש את גוגה, החברה של פטריק, ועיתונאי יוגוסלבי המתלווה אליה בטרנספורטר. בהיעדר ספר דרך אני מתנדב להוביל אותם למחנה, לוקח בטעות מעקף חולי ותוקע אותם שם. למזלי, מתנפלים עליהם מייד כמה מקומיים ועוזרים להם לחלץ את הרכב ואני אינני נדרש אפילו לרדת מן האופנוע.
המחנה ממוקם למרגלות כמה דיונות ענקיות והחבר'ה מטפסים עליהן כדי להשתעשע ולהצטלם. היום, סוף סוף, כבר חם ממש ואני מוותר על ניקוי מסנן האוויר לטובת מקלחת, הראשונה מאז המעבורת, צעד שיתברר למחרת כמוטעה. בהתחשב בקצב הרכיבה שלי היום אין לי ממש ציפיות ואכן, התוצאות מבחינתי דומות לאלו של אתמול. יתר הרוכבים דווקא מצליחים לא רע – רז עולה בדירוג הכללי למרות יום לא ממש מוצלח, פטריק בעוד יום ללא תקלות כבר במקום ה-55 והאילתים רוכבים רגוע ומשתפרים בעקביות אם כי העובדה שהם רוכבים יחד פוגעת בזמנים שלהם – הראשון מביניהם בזינוק ממתין לאחרים, לפעמים דקות ארוכות. בכל מקרה, הלילה אני נכנס לשק"ש כשחצי ראלי מאחורי.
סיכום היום:
המנצח – חואן רומה, 3:11:05 שעות;
רז הימן – 3:45:32 שעות, מקום 29 ביומי, 20 בכללי;
פטריק לוי – 4:03:35 שעות, מקום 52 ביומי, 55 בכללי;
ליאור רביב – 4:18:45 שעות, מקום 71 ביומי, 64 בכללי;
דובי כהן – 4:21:27 שעות, מקום 73 ביומי, 67 בכללי;
יוסי לוי – 4:23:04 שעות, מקום 75 ביומי, 70 בכללי;
גלעד בנאי – 4:51:18 שעות, מקום 98 ביומי, 90 בכללי;
סיימו – 108 רוכבים.
יום רביעי, 13.5.98, ארפוד – ארפוד
314 ק"מ: 112 ק"מ ספיישל – 45 ק"מ קישור – 112 ק"מ ספיישל – 45 ק"מ קישור
היום רוכבים פעמיים באותו מסלול טבעתי המתחיל ומסתיים בארפוד, עם הפסקה של שעתיים באמצע. הראלי מזנק ממש בפאתי המחנה לארבעה ק"מ ראשונים של דיונות – הראשונות במירוץ. הדיונות קשות לרכיבה משציפיתי – בארץ, גם בשיא הקיץ, די 
להתחפר 10 – 20 ס"מ בחול כדי להגיע לשכבה לחה המציעה יותר אחיזה אך באזורים אלה של הסהרה יורד הרבה פחות גשם והדיונה יבשה לעומק הרבה יותר גדול – התחפרות לא זהירה מורידה בשניות את האופנוע עמוק לתוך החול. גם הצמיגים תורמים את חלקם – המישלין דזרט מעולם לא נועדו לרכיבה בחול ובוודאי לא במצבם הנוכחי אחרי יותר מ-1,500 ק"מ של מירוץ. הסוד, כפי שגיליתי במהרה – לבחור קו התקדמות השומר אותך גבוה ככל האפשר על הדיונה ולהמנע מלהכנס לקוליסים שהשאירו רוכבים אחרים – השכבה העליונה והפריכה מספקת קצת יותר אחיזה. למרות הקושי, אני חולף בדרכי על פני מספר אופנועים תקועים בחול, מסיים את הקטע ללא אירועים מיוחדים ומיד נכנס לוואדי רחב על מצע חול עמוק. אני נעמד על הרגליות, מושך אחורה, פותח גז כמה שאני יכול ומבלה את חצי השעה הבאה במלחמה מתמדת בכידון – פעם ראשונה בראלי הזה שאני מרגיש בחסרונו של משכך היגוי. אחרי נקודת הביקורת הראשונה אני מאבד את דרכי ומבלה כמה דקות מעצבנות בשוטטות אנה ואנה עד שאני מזהה את כיוון התנועה. יתר הספיישל עובר ללא אירועים מיוחדים – עוד קטע קצר של דיונות לקראת הסוף, התברברות קצרה אחרי מכונית אחת ממש על קו הסיום, הוברט אוריול מניף יד לברכה וזהו. לאחר סיום הספיישל אני מתדלק בתחנה הקרובה ומופתע מגודל הסכום, משוכנע שמישהו שם עושה עלי קופה. במחנה מתברר שיש צרות – לקראת סוף הספיישל מאבד דובי את הריכוז לשניה, פוגע בכאמל גראס, נוחת על הקדמי, עף קדימה ונפגע בכתף. מתפתח דיון בשאלה מה עכשיו – כדי לשמור את כל האופציות פתוחות אני מציע לו לזנק לסיבוב השני ומיד לחזור למחנה – מדובר אמנם בצבירת זמן עונשין מקסימלי אבל לפחות יהיה באפשרותו לזנק להמשך הראלי מחר בבוקר – אי התייצבות לזינוק השני היום תגרור פסילה מיידית. דובי מקבל את העצה וניגש לזינוק ואני נח עוד שעה בחום הלוהט במחנה ויוצא לסיבוב נוסף:
עכשיו כבר הדיונות לוהטות ולקראת סוף קטע הדיונות הראשון אני מתחיל להרגיש את חום המנוע מוקרן אל הרגל דרך המגף. למזלי, אני יוצא מן הדיונות לקטעים המהירים יותר לפני שהמצב מחמיר והמנוע נרגע אם כי בשלב מסויים מתחיל להגיב לא טוב לפתיחות גז אגרסיביות. עכשיו, אחרי שמרבית הראלי, כולל המכוניות, עבר כבר את הציר פעמיים, הקוליסים ברורים, קשה יותר להתברבר וקצב הרכיבה שלי גבוה משמעותית. לאור זאת אני מוותר, בשלב מסויים, על המעקב אחרי ספר הדרך ולקראת סוף הספיישל משלם את המחיר – תוואי המירוץ פונה בשלב כלשהו מדרך עפר טובה וברורה לתוך ואדי חולי והקוליסים שלפני מתחילים להתבדר לכל רוח. ללא ספר דרך אין לי מושג איפה בדיוק הפניה ואין לי שום מושג איך רכבתי את הקטע הזה בסיבוב הקודם (אז לא היתה לי בעיה). אני מנסה ואדי אחד, חוזר, מנסה ואדי אחר ורק בנסיון שלישי עולה על הציר הנכון. עכשיו כבר ביזבזתי כמעט רבע שעה ואני מסיים את הספיישל בערך באותו זמן כמו הספיישל הקודם, עצבני למדי. על גשר קטן, כ-500 מטר מסיום הספיישל, ללא שום התראה, מגמגם פתאום המנוע וכבה – בשניה קופץ מול עיני מולדבסקי ב-96', אותו אופנוע באותו ראלי עם מנוע גמור עקב חדירת חול ואני כבר מכין את עצמי נפשית לכישלון ולמסע הארוך חזרה הביתה. רק כדי לוודא אני מעביר את המיכל לרזרבי והאופנוע מניע בקיק שלישי. מסוחרר מאושר אני נכנס לתחנת הדלק הקרובה כדי לתדלק – 15.5 ליטר לפחות מ-160 ק"מ! שיא חדש בראלי הזה.
במחנה מתברר שאני ניצלתי, אמנם, אבל מצב המשלחת הישראלית לא טוב – דובי יצא לסיבוב השני ואף סיים אותו ללא בעיות מיוחדות אך בדיקה מקיפה יותר מגלה אצלו שבר בכתף והוא נאלץ לפרוש. שלומי אקטע, המכונאי האילתי הסימפטי, מתייבש ומבלה את הלילה באוהל המרפאה. פטריק, לאחר כמה ימים מוצלחים, חוזר לסורו, קורע שרשרת בסיבוב השני, מצליח לתקן אותה באמצעות חוליית חיבור שלקח איתו במקרה ורק רז, שהצירים הפתוחים והמהירים אהובים עליו במיוחד, עושה חיל ונכנס היום לראשונה לעשירייה השניה. בטיפול היומי אני 
מתקשה למצוא את מסנן האוויר בתוך החול והאבק – עובדה המסבירה, לפחות בחלקה, את צריכת הדלק האסטרונומית, ההתחממות והגימגומים – מסתבר שהעצלנות אתמול אחר הצהריים כמעט ועלתה לי ביוקר.
בתדריך אותו ערב שם אוריול דגש על קטע דיונות קשה במיוחד המהווה חלק מן הספיישל מחר, שבמקורו שייך למסלול הראלי פאריז – דאקאר. אנחנו נכנסים לשק"ש בידיעה שמחר הולכים לפתוח לנו את הצורה.
סיכום היום:
המנצח – חואן רומה, 2:33:18 שעות;
רז הימן – 3:10:02 שעות, מקום 17 ביומי ובכללי;
פטריק לוי – 4:03:23 שעות, מקום 58 ביומי, 54 בכללי;
יוסי לוי – 4:24:53 שעות, מקום 71 ביומי, 70 בכללי;
ליאור רביב – 4:26:42 שעות, מקום 72 ביומי, 68 בכללי;
גלעד בנאי – 4:42:27 שעות, מקום 78 ביומי ובכללי;
דובי כהן – 4:45:03 שעות, מקום 79 ביומי, 71 בכללי;
סיימו – 103 רוכבים.
יום חמישי, 14.5.98, ארפוד – טאזארין
244 ק"מ: 238 ק"מ ספיישל – 6 ק"מ קישור
עוד יום קל יחסית – ספיישל ארוך במיוחד, אמנם, אך כמעט ללא קישור. הזינוק מתבצע שוב מפאתי המחנה ואחרי
עשרים ק"מ מהירים אני מגיע לנקודת הביקורת שלפני קטע הדיונות עליו התריע אוריול בתדריך אתמול. להפתעתי, מציע לי המרשל ציר עוקף האמור להוביל אותי בציר קל מסביב אל נקודת הביקורת השניה, מעבר לדיונות. הגלגל הקדמי מצביע ישר ואני שונא להסתובב ולפיכך מחליט להמשיך על פי סיפור הדרך המקורי, לתוך הדיונות. מתברר שהשד איננו נורא כל כך והדיונות הן בערך באותה רמת קושי כמו אלה של אתמול למעט דיונה אחת בגובה של כשלושים מטר – אני עוצר לפניה במרחק בטוח כדי לאמוד את המצב ומיד מזהה מסביב את הצלמים המשחרים לטרף ועדת מקומיים שוחרי טוב והכנסה צדדית נוספת שחלקם כבר אץ רץ לעזרת שני אופנוענים הנאבקים בתוך העליה – בקיצור, נראה לא טוב. אני מתחיל לשקול צירים חלופיים ואז מביט שוב ומשהו בסצינה נראה לי מוכר – וואללה, בדיוק כמו הדיונה הגדולה באשדוד, משטח האצה קצר יותר אבל חוץ מזה – בול. מעודד אני מכניס לשני, שני-שליש גז, ממתין לפגיעת הקדמי בתחתית הדיונה ואז פותח עד הסוף והאופנוע חותך את המתלול כמו סכין חם בחמאה, מסיים אותה בווילי נאה למצהלות חלק מהצופים (ואכזבתם, מן הסתם, של אחרים). עוד כעשר דקות ואני עובר את נקודת הביקורת השניה וממשיך ולאחר עוד כשלושה ק"מ אני שומע לפתע צעקות בעברית ונעצר – מתברר ששני האילתים שנותרו במירוץ, ליאור ויוסי, שזינקו לפני הבוקר, שמעו לעצת המרשל, לקחו את הציר העוקף שאיננו מופיע, כמובן, בספר הדרך וכעת הם מחפשים את נקודת הביקורת השניה. הסברתי להם כמיטב יכולתי והמשכתי. בהמשך התברר שהציר העוקף עובר על תוואי הראלי אך בכיוון ההפוך, הרבה רוכבים בחרו לקבל את עצת המרשל ולזמן מה אני מוצא את עצמי רוכב בתוך תנועה נגדית צפופה למדי. הציר בהמשך קל ומהיר וחוצה את המישורים רחבי הידיים של הסהרה הצפונית, למעט מלכודות חול פה ושם בחציית נחלים, ואני משחק עם כמה אירופאים בחתול ועכבר – הם עוקפים אותי בקטעים המהירים ואני עובר אותם כשהם עוצרים לנוח באחת ממלכודות החול. אחרי נקודת התידלוק מתחיל הבלגן – פניה נסתרת שמאלה מצליחה לבלבל חלק גדול מן הרוכבים, ביניהם את סאיינקט וקוקס – ואותי כמובן, ואני מבלה עשר דקות בשוטטות חסרת 
מטרה עד שאני מזהה ענן אבק רחוק וכונס בעזרתו לציר. חמש דקות מאוחר יותר עוקפים אותי האילתים אך מעבר לכך מסתיים היום ללא אירועים מיוחדים למעט שתי הפתעות לא נעימות ממש לקראת הסוף: קטע הררי אכזרי במיוחד, מלא סלעים, אבנים ומהמורות ואחריו גבעות של חול עמוק משובץ באבני צור חדות. בשלב הזה של הראלי מתקרבים המוסים ובמיוחד זה שבגלגל הקדמי לסוף חייהם היעילים, עובדה המתבטאת בכך שכל פגיעה באבן בינונית ומעלה עוברת ישירות לחישוק ומשם לכידון ואלי.
בנקודת הסיום מתבררים לי שני דברים: הראשון, שביציאה מהפסקת התידלוק קיבלתי בטעות את כרטיס הזמנים של מתחרה אחר והשני, שפטריק, שזינק עשר דקות לפני הבוקר, טרם הגיע. בדיעבד התברר שהיה זה היום הגרוע ביותר בראלי מבחינתו: לאחר נקודת התידלוק אליה הגיע ללא בעיות, החל לעקוב אחר רוכב גרמני אחד שהתברבר קשות ולאחר נפילה מצא עצמו לבד באמצע המדבר, רחוק מאוד מהציר ורק בעזרתם של כמה כפריים מעודכנים הצליח לחזור ולסיים את היום באיחור של יותר משעה. ליאור ויוסי הצליחו לסגור את הפער שנפתח בתחילת היום ולשפר את מיקומם אבל המנצח האמיתי של היום היה רז שברכיבה חלקה ונטולת טעויות חבר לרוכבי החוד באזור הבלגן לאחר נקודת התידלוק וסיים לבסוף במקום ה-12.
לאור היום הקצר, יחסית, אנחנו מגיעים למחנה כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ואני ניגש ישר ופותר את בעיית כרטיס הזמנים שהחליפו לי. החבר'ה, בינתיים, מנסים להתחכם ולהתמקם בתוך המתחם ששמרו לעצמם המארגנים, מגורשים משם ומתמקמים לבסוף בקצה המחנה, קרוב לחיילים המרוקניים השומרים מסביב למחנה, כל מחנה שלנו בראלי, במשך 24 שעות. היום הקצר מאפשר לנו לנוח כמו שצריך, להתארגן, לטפל באופנועים ולהתכונן ליום המחרת, הכולל את הספיישל הארוך ביותר בראלי והקטע התחרותי באמת האחרון.
סיכום היום: 
המנצח – מארק מילר, 2:44:32 שעות;
רז הימן – 3:14:12 שעות, מקום 12 ביומי, 16 בכללי;
ליאור רביב – 4:15:55 שעות, מקום 61 ביומי, 62 בכללי;
יוסי לוי – 4:16:25 שעות, מקום 63 ביומי ובכללי;
גלעד בנאי – 4:21:58 שעות, מקום 69 ביומי, 71 בכללי;
פטריק לוי – 5:15:05 שעות, מקום 83 ביומי, 64 בכללי;
סיימו – 99 רוכבים.
יום שישי, 15.5.98, טאזארין – וורזאזט
390 ק"מ: 10 ק"מ קישור – 257 ק"מ ספיישל – 123 ק"מ קישור
כנראה היום הכי טוב שלי בראלי, לפחות מבחינת ההרגשה: הכאבים מהתאונה ביום השלישי נעלמו זה
כבר וגם יתר הכאבים, במיוחד בזרועות, עברו או שסתם התרגלתי. גם אני והאופנוע כבר חברים טובים – מרגישים זה את זה בחוש, יודעים בדיוק כמה אפשר ללחוץ, איפה ומתי בלי לאבד את האחורי ואני ממש נהנה. בחצי הראשון של הספיישל הציר קל ומהיר ומלבד עיכוב קל ליד רוכב אחר שהתרסק ללא שום סיבה נראית לעין בחציית אחד הערוצים אני מתקדם יפה. לקראת נקודת התידלוק אני נכנס לציר יפה, ישר וחלק החוצה מישור גדול. אני נסחף, פותח גז ומפספס את הפנייה ימינה. למזלי, היות ונקודת התדלוק מהווה את אחד הנ.צ. ב-GPS כל מה שנותר לי לעשות ברגע שהתבררה לי הטעות הוא לרכב לפי המכשיר כשלושה ק"מ דרך השטח כדי להגיע אליה כך שהפסד הזמנים לא היה גדול. לקראת סיום ההפסקה מגיעים האילתים, שזינקו לפני הבוקר, עצבניים למדי. בדיעבד התברר שגם הם התברברו לקראת הנקודה אך בצורה רצינית יותר והאיחור בהתאם. הספיישל ממשיך מהיר וזורם עד לשליש האחרון, שם אני נתקל בקטע סלעי מעצבן בתוך ואדי צר וצפוף וכמה ק"מ אחר כך בירידה ארוכה על צלע שלוחה. באמצע הירידה עוקף אותי בשאגה הטנדר הכתום של ברונו סאבי – אני על כ-60 קמ"ש בדרך צרה והאבק עוטף אותי פתאום, מעוור אותי לגמרי. יורד על הברקסים בפאניקה, האופנוע מיטלטל באלימות, האבק מתחיל להתפזר ואני כמעט נושם לרווחה כשבשניה האחרונה מגיח משמאל סלע גדול הבולט מדופן ההר לתוך הציר – אני מנסה להתחמק אבל בתוך התאוטה החזקה השליטה שלי בכלי מוגבלת, מכה חזקה בצד השמאלי ואני נעצר לבדוק את הנזק – בדיקה ויזואלית מהירה מרגיעה אותי, נראה שהנזק היחיד נגרם למיכל המים, המחובר לצידו השמאלי של מגן הגחון, שהתבקע. אני מניע בהקלה ומיד מגלה שריקה מבשרת רעות שהצטרפה לניגון המנוע. אני חוכך בדעתי: אין לי שום מושג מאיפה מגיעה השריקה הזאת, לחכות עכשיו לסוויפר פירושו להגיע למחנה בשעות הלילה המאוחרות, המנוע, למרות השריקה, פועל כסדרו, נותרו עוד כשלושים ק"מ לספיישל, הרבה ברירות, כשחושבים על זה לעומק, אין לי. אני ממשיך לרכב בזהירות ומסיים כמה דקות לפני האילתים. את קטע הקישור האחרון אנחנו רוכבים ביחד.
המחנה הלילה ממוקם על שפת הנחל בנווה מדבר ירוק ופסטורלי. אני ניגש, ראשית כל, לשלומי להתייעצות בקשר לאופנוע: שלומי ממליץ לפרק את מגן הגחון, לפרק את מכסה הצד ולבדוק מה הבעיה. אני מתלבט ומחליט נגד: המנוע שלם וללא נזילות שמן, נראה שהשריקה באה מלפנים באיזור שאיננו מכיל שום מרכיב קריטי לתקינות המנוע והאופנוע נסע כך ללא סימפטומים מיוחדים את שלושים הק"מ האחרונים של הספיישל ועוד יותר מ-120 ק"מ של קישור בכביש בלי שום בעיה ואני מחליט שאם זה לא שבור אין מה לתקן את זה. בבדיקה בארץ, אגב, התברר שהשריקה נגרמה עקב מגע שנוצר בין מכסה הצד, שחטף מכה והתעוות כלפי פנים, לבין גל האיזון של המנוע ופירוק של הגל פתר את הבעיה. מבדיקה של תוצאות אותו יום התברר שההפתעה הגדולה שייכת לפטריק – מקום 36 ורק שלוש דקות אחרי רז ששורה של תקלות תמוהות, ובכלל זה אובדן הפין המחבר את רגלית האמצע של האופנוע שלו, הביאו אותו למקום ה-31 בלבד. הלילה הוא האחרון בשטח, אורותיה המטאפוריים של מרקש כבר מנצנצים באופק ואפשר כבר, בשקט בשקט ובזהירות, להתחיל לחשוב על הדרך חזרה.
סיכום היום:
המנצח – אלפי קוקס, 2:55:42 שעות;
רז הימן – 3:46:54 שעות, מקום 31 ביומי, 16 בכללי;
פטריק לוי – 3:49:54 שעות, מקום 36 ביומי, 62 כללי;
גלעד בנאי – 4:36:44 שעות, מקום 71 ביומי ובכללי;
יוסי לוי – 4:46:02 שעות, מקום 76 ביומי, 65 בכללי;
ליאור רביב – 4:46:37 שעות, מקום 77 ביומי, 64 בכללי;
סיימו – 97 רוכבים.
יום שבת, 16.5.98, וורזאזט – מרקש
376 ק"מ: 74 ק"מ קישור – 106 ק"מ ספיישל – 188 ק"מ קישור – 8 ק"מ ספיישל
היום האחרון מתחיל מוקדם ובשבע וחצי אנחנו כבר ניצבים בתחילת הספיישל לאחר קטע הקישור הראשון. הק"מ הראשונים
בספיישל חלקים ומהירים על מצע כורכר רופף וסיבוב אחד הדוק במיוחד נותן לי רמז לצפוי בהמשך: אני פותח חזק מדי ביציאה והצמיג האחורי המרוט והשחוט בורח החוצה מעבר לשוליים – אני נעצר, מייצב בקושי את האופנוע. מיד אחר כך הציר נכנס להרים ושם מתחיל הסיוט האמיתי: בוץ, אבנים ודרדרת, הצמיג האחורי ננעל בכל בלימה ובורח החוצה בכל האצה ואני רוכב לאט, כל כך לאט שבשלב מסויים אני מתחיל לחשוש שלא אעמוד בזמן הגג ואחטוף זמן עונשין, לראשונה בראלי הזה. בינתיים עוקפים אותי האילתים וכמה ק"מ אחר כך גם חואן רומה, כנראה הרוכב המוכשר אך חסר המזל ביותר בראלי: לאחר שורה של תקלות ובכללן אובדן כרטיס הזמנים ביום השני וחיתוך הציר ביום השישי, מהן יצא בקושי, הצליח רומה לחטוף שלוש שעות עונשין ביום השביעי לאחר שנגמר לו הדלק במיכל אחד מאתיים מטר מקו הסיום והוא בחר, במקום לעבור למיכל השני, להתניע ולסיים, לדחוף את האופנוע אל מעבר לקו הסיום בניגוד לתקנון (האופנוע חייב לסיים כשהמנוע פועל) וכך מצא עצמו רומה, שעד אז הוביל בבטחה, מזנק ליום האחרון במקום ה-93 והאחרון כשהוא במקום ה-13 הכללי. בחצי השני של הספיישל הציר משתפר ונפתח ואני נותן קצת יותר עד שאני רואה מה קורה למי שמגזים – בצד הדרך אני מזהה לפתע שלושה רוכבים אך רק שני אופנועים – בדיקה מעמיקה יותר מגלה אופנוע שלישי, מס' 74, שרוע על מדרגה קטנה, שלושה מטר למטה מן הציר. ממש לקראת סוף הספיישל אני מהסס קצת לגבי הציר ושלסר זוכה לעקוף אותי בפעם האחרונה השבוע בבאגי הרועשת שלו.
סיכום היום:
המנצח – אלפי קוקס, 1:33:34 שעות;
רז הימן – 2:00:35 שעות, מקום 42 ביומי, 16 בכללי;
ליאור רביב – 2:11:29 שעות, מקום 70 ביומי, 65 בכללי;
יוסי לוי – 2:12:00 שעות, מקום 71 ביומי, 66 בכללי;
פטריק לוי – 2:12:46 שעות, מקום 73 ביומי, 62 בכללי;
גלעד בנאי – 2:21:25 שעות, מקום 83 ביומי, 71 בכללי;
סיימו – 96 רוכבים.
בקטע הקישור השני אנו חוצים שוב את הרי האטלס, בכיוון השני הפעם. הכביש מתפתל ותלול ובמקומות רבים, בעיקר בסיבובים, מכוסה חצץ ועפר שהעלו עליו הרכבים שעברו לפני. אני רוכב לאט ובזהירות, הנוף מסביב, אמנם, מדהים אבל אני רואה לפני רק דבר אחד: את קו הסיום. בסופו של דבר אני מגיע, תשוש לחלוטין, לשטח הכינוס לקראת הספיישל האחרון: שמונה ק"מ (בעצם 6.5, אבל מי סופר) של מירוץ ראווה שלמנצח בו מוענק פרס נפרד. האזור שורץ
עתונאים, צוותי טלוויזיה ואנשים חשובים (כנראה) בבגדים יפים ונקיים. אני אוכל ארוחת צהריים אחרונה בשמש הקופחת ורץ לאופנוע. הספיישל האחרון מפותל מאוד על מצע חלק אך רופף. אני רוכב בזהירות אך בכל זאת מצליח לצרף לרקורד שלי נפילה טיפשית אחת אחרונה באיזה ואדי קטן. אחר כך הציר עולה מתפתל קצת וכבר אני חוצה את קו הסיום תחת דגל השחמט האחרון.
אני מחנה את האופנוע בצד ומיד ניגש לתור, להזדכות על ה-GPS ועל משואת החירום. רק בדרכי חזרה לטנדר, רבע שעה מאוחר יותר אני נעשה מודע לעובדה שזה נגמר, באמת נגמר, ושמחה גדולה ועצומה, עד דמעות, שוטפת אותי.
אחר כך יש פודיום, שלסר המנצח מסחרר את הבאגי שלו ברחבה, המנצחים פותחים בקבוקי שמפניה ואנחנו מתארגנים בשיירה גדולה, כל הכלים, ויוצאים ל-30 הק"מ האחרונים צפונה למרקש – רעם האופנועים מרעיד וממלא את המדבר ואני, לאחר שמונה ימים ארוכים ובודדים של רכיבה זוכה, סוף סוף, לרכב כתף אל כתף עם רז ופטריק, ליאור ויוסי ושי, דובי, קיסוס, שלומי וגוגה ברכבים מאחור.
בכיכר הראשונה בכניסה למרקש אני מטה את האופנוע לתוך הסיבוב והכידון מתחיל להשתולל. אני משתלט על הגרוטאה ומקלל את המוס הקדמי שבחר דווקא ברגע ייצוגי זה כדי להתפגר סופית. אנחנו מחנים את האופנועים ב"פארק פארמה" האחרון, ונוסעים למלון, לא לפני שאנחנו ממתינים חצי שעה לגוגה שנסעה לטיול בעיר עם הטרנספורטר בנסיבות לא ברורות. במלון מצוותים אותי בחדר עם צרפתי נחמד ואני מספיק להתגלח, להתקלח ולנוח קצת לפני שרז גורר אותי ואת שי לטקס הסיום של הראלי, המתקיים במלון אחר. אנחנו יושבים שעה וחצי ומקשיבים בעניין לנאומים בצרפתית רק בגלל שרז חשב, כפי שהסתבר בדיעבד, שהוא צפוי לקבל איזשהוא גביע בזכות העובדה שסיים ראשון מבין הישראלים. לא דובים ולא יער. כשהעניין הזה מתברר ואני ושי כבר מתכוננים, פיזית, לגרור אותו החוצה ולהכניס לו מכות, עוברת השמועה שלאחר הטקס תוגש ארוחת ערב. אנחנו מתאפקים עוד חצי שעה וזוכים בתמורה לקצת תפוציפס מרוקאי, זיתים שחורים ומיץ תפוזים סינתטי. רק במלון, מאוחר בערב, אנו מתכבדים, סוף סוף, בארוחת ערב אמיתית. בינתיים גם חוזרים האילתים לאחר בילוי סוער בשוק של מרקש ומתפתח דיון בשאלה מי יקח את האופנועים חזרה לולנסיה, כ-1,200 ק"מ של נסיעה, לצורך המכלתם ושילוחם ארצה. לוח הזמנים לחוץ: עכשיו יום שבת בלילה, הטיסה חזרה ממדריד לבן גוריון היא ביום שני ב-5:00 אחר הצהריים. לא פשוט. לבסוף אני מתייאש, משאיר את המשא ומתן לרז, נכנס למיטה ונופל ישר לשינה עמוקה ושחורה.
סיכום הראלי:
2,685 ק"מ: 1397 ק"מ קישור – 1,468 ק"מ ספיישל
המנצח הכללי – ריצ`ארד סאיינקט, 18:57:32 שעות;
רז הימן – 22:38:57 שעות, מקום 15;
פטריק לוי – 27:18:09 שעות, מקום 61;
ליאור רביב – 27:54:55 שעות, מקום 64;
יוסי לוי – 27:59:15 שעות, מקום 65;
גלעד בנאי – 29:25:50 שעות, מקום 70;
ובסך הכל סיימו – 95 רוכבים.
יום ראשון, 17.5.98, מרקש – ולנסיה
ב-4:30 לפנות בוקר מנער אותי רז שניה לפני שאני עוקף את סאינקט בספיישל האחרון. מבט אחד בשעון מבהיר לי איך נגמר המשא ומתן אתמול. אני קם, מתלבש, אורז במהירות ויורד למטה. אנחנו מעמיסים את האופנועים על הטרנספורטר, אני קונה שרשרת לנעם ואנחנו יוצאים לדרך. הדרך לגיברלטר עוברת ללא אירועים מיוחדים – רז נוהג, אני צף בספסל האחורי וגוגה ופטריק בטרנספורטר 
מאחור, מתברברים להם מדי פעם. בארבע אחר הצהריים אנחנו מגיעים לרציף המעבורת. חצי שעה של ביורוקרטיה ותשלומים, אני ושי מרגיעים את פטריק הזועם לאחר שאחד המאעכרים המקומיים דורש ממנו את התמורה עבור שירותים וירטואליים כלשהם וכבר אנחנו צופים בחופי מרוקו המתרחקים. פטריק וגוגה הולכים לישון על הסיפון העליון ואני מוצא, סוף סוף, רגע פנוי כדי להתקשר הביתה ולהודיע שהכל בסדר.
כשאנו עוגנים בצד הספרדי של המיצר כבר לילה. מיד בירידה מהמעבורת אנחנו מאבדים, כמובן, את פטריק וגוגה. לאחר חצי שעה של חיפושים אנחנו מוותרים, בלית ברירה, ויוצאים מזרחה לכיוון ולנסיה. בתחנת דלק, כשלושים ק"מ הלאה אנחנו מזהים פתאום את הטרנספורטר, עוצרים, ומצילים את פטריק שכרטיס האשראי שלו החליט, באותו רגע, להפסיק לתפקד. עוד חצי שעה נסיעה ופטריק עוצר ומודיע שהוא עייף. גוגה עוברת לישון בטנדר מאחור, ואני מחליף את פטריק בנהיגה.
עכשיו מתחיל אחד הקטעים הקשים בראלי וללא ספק הלילה הקשה ביותר: אני נוהג בחושך בכביש ההררי, הטרנספורטר, עמוס לעייפה בשלושה אופנועי ראלי כבדים, נכנס לזויות גלגול מפחידות בכל סיבוב. אחרי שעתיים אני נשבר, מעיר את פטריק ונופל שדוד למושב שלידו. פטריק מעיר אותי כדי שאחליף אותו, אני מביט בשעון ומתפלץ – עברו פחות מעשרים דקות. אני חוזר להגה כשמדי פעם, בסיבובים חדים במיוחד, מתעורר פטריק וצועק כל מיני דברים בקרואטית לפני שהוא נופל שוב. אחרי שעתיים וחצי אני נשבר, מעיר את פטריק, מתחלפים, ושוב הוא מעיר אותי אחרי עשרים דקות. עכשיו אני כבר לא יכול יותר ושנינו ישנים עד שמגיעים רז ושי ומעירים אותנו. אני ממשיך לנהוג ובינתיים הכביש נפתח והקצב משתפר. בשבע בבוקר אנחנו עוצרים בתחנת דלק, שותים קפה וממשיכים כשפטריק וגוגה עדיין ישנים. עוד חצי שעה של נהיגה מול השמש העולה בתוך התנועה הגוברת ואני מנצל ישורות ארוכות במיוחד כדי לתת מנוחה לעיניים. באחד מרגעי הערות הנדירים שלי אני מזהה פתאום את האופנוע של יוסי נוטה על צידו החוצה מן הנגרר בצורה מסוכנת. אני עוקף את רז, מסמן לו לעצור, אנחנו קושרים מחדש את האופנועים ובהתקף של אסרטיביות אני שולח את פטריק וגוגה לטרנספורטר וחובר לטנדר. שי ישן שנת ישרים מאחור, רז ואני מנהלים שיחה בטלה ו-"נמס בגשם, עף ברוח" של פוליקר בטייפ מסמן את הרגע המדוייק שבו הופכת ההרפתקאה האינטנסיבית הזאת לעוד פריט נוסטלגי להתרפק עליו כשאנחנו והטנדר גולשים מעדנות בואכה ולנסיה בתוך היום העולה.
יום שני, 18.5.98, ולנסיה – תל אביב
בעשר בבוקר אנחנו מחנים את הרכבים מתחת למשרד של דייגו. בהשוואה לפעם הקודמת הכל הולך חלק וקל ובאחת עשרה, כבר עם כרטיסים ביד לטיסת הפנים למדריד אנחנו נפרדים מפטריק וגוגה העושים דרכם חזרה לקרואטיה מתניעים את 
הכלים בפעם האחרונה ונוסעים לנמל. אחר כך אני נותן מבט אחרון באופנוע, עולים למונית, נוסעים לשדה התעופה, עולים על המטוס ובאחת וחצי נוחתים במדריד.
ואז, פתאום, יש לנו הרבה זמן פנוי – אחרי שבוע וחצי של התרוצצות מטורפת יש לנו לפתע שלוש שעות להרוג עד הטיסה. אנחנו עולים לקומה השניה ומוצאים שם מסעדה שנותנת לך מה שאתה רוצה בעשרים דולר. אנחנו מעמיסים את הצלחות ומתיישבים, רז מתלהב מהאיכות והמחיר אבל לי כבר אין כוח לכלום – רוצה הביתה. למטה בטרמינל מחכים לנו האילתים שכמסתבר לא ליקקו דבש – למעבורת הגיעו רק בערב, במונית ממרקש, נחתו בספרד באמצע הלילה, ישנו על הספסלים בשדה תעופה מקומי ורק היום אחר הצהריים הגיעו בטיסת פנים למדריד.
ואז הטיסה חזרה, המנוצלת ברובה לשינה, ולצפייה אילמת בסרט (החבר'ה ניצלו שעה ורבע של חוסר עירנות מצידי והחרימו לי את האוזניות) ובעשר בלילה אנחנו נוחתים בלוד. היות ורוב המטען שלי נשאר על הטנדר ויגיע באונייה ארצה אני פטור מלחכות למזוודות. אני נפרד מהחבר'ה ליד המסועים ורץ החוצה. בחוץ חושך, שולמית פוגשת אותי בחיבוק גדול, אילן שומר על נעם הישנה בבית -
חזרתי.
אפילוג
ממרחק השנים עוטה ראלי האטלס אדרת קסומה, חולמנית משהו – כבר שכחתי את הקשיים, את העייפות, את הלילה הרביעי שבו, אחרי יומיים מסוייטים בגלל רגל ימין נפוחה ומתפקדת בקושי, שקלתי ברצינות אם לזנק למחרת או לפרוש – כל מה שנשאר חרוט בזיכרון זה דגל השחמט בסוף והבאגי הכחולה של שלסר מסתחררת לה בעליזות ברחבה, חברים טובים וחוויה ששינתה את חיי – גם אלמלא הדאקאר, אין לי ספק שהכרת ערך עצמי בעקבות ההצלחה בראלי לקחה אותי למקומות שאחרת לא הייתי מעז להציב בהם רגל. התחיל באמצע ינואר, כמעט במקרה, הסתיים באמצע מאי – איפה ארבעת החודשים הקצרים האלה ואיפה השנתיים עבודה על הדאקאר, איפה שמחת הניצחון פה ואיפה עוגמת הנפש של הדאקאר. יסיקו מכך החכמים – עדיף לאדם להיזהר בהתקרבו אל גבולותיו שמא יתבאס ואני הקטן אומר – לא נדע איפה עובר הגבול שלנו עד שלא ניתקל בו פיזית ממש ולכן, למי שבאמת חשוב לדעת אין ברירה אלא ללכת לשם – למקומות האלה שבהם, בשתיים בלילה בלב הסהרה הקרה תשע שנים מאוחר יותר, אתה מקבל החלטה מול הדילמה הקשה בחייך.
שאו ברכה.