ראלי דקאר 2012
זהו סיפור מסעותי עם רז הימן, הלל סגל, טל זהר והצוללת הצהובה בדרום אמריקה, ראלי דקאר ארגנטינה-צ'ילה-פרו ינואר 2012. התמונות באדיבות טל ומערכת "פולגז" -
יום שני, 26.12.2011 -
במטוס סילון לבואנוס איירס, רק עם רז, הלל, טל, ים ציוד, דיילת וענן.
שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא ובאמצע יש אין זמן לדיונים בשלל נושאים – רשימת טיפולים ותיקונים צפויים ברכב, חוויות מאירועים קודמים, נחיתות מסמרות שיער בקפריסין, מצב הספורט המוטורי ועוד ועוד.
הפרידה בבן גוריון כמובן נרגשת, כדרכן של פרידות מסוג זה, חברים ותיקים של הלל פותחים שולחן מאולתר על אחד הספסלים, עראק ושמפניה נשפכים כמים, ריח של הרפתקאה באוויר – גלית ושלושת הילדים (מתוך ארבעה) לבית רז, קרן והתינוק של טל, איריס סגל – המנוע שמאחורי כולם, דיונים שגרתיים עם צוות הקרקע של איבריה בעניינים השגרתיים של האובר-וייט האופיניים למסעות מסוג זה (הלל נזכר ברגע האחרון להביא טמבון) וכבר אנחנו על המטוס למדריד.
המתנה ארוכה בבירת מדריד לטיסת ההמשך ומסביב מתחילים להתקבץ אנשי הדקאר – צוות המינהלה של ASO, המארגנת, במעילים האדומים האופיניים מסתובבים באדישות של כבר-ראינו-הכל, גונקלבס הספרדי, הרוכב הבכיר בקבוצת הוסקוורנה השואפת לגדולות לאחר פרישתו המצערת עקב פציעה של פרטינייה הצרפתי ואנשי צוותו מאכלסים את השולחן לידינו ועוד שלל מותגים וסימני מסחר ידועים יותר וידועים פחות רקומים, מודפסים ומוטבעים בדייקנות יתרה על מגוון של סווטשירטים, טי-שירטים ומעילים למיניהם, מעידים על כך שהדקאר הוא, בין השאר, אירוע אסתטי מרשים בו מושקעים מיטב הגרפיקאים והמעצבים (ובשמחה אציין שבעניין זה כבר מיישרת הקבוצה הישראלית קו עם שאר העולם) – בעוד שבוע, לערך, הם יתחפרו, יזיעו, יקיאו דם בעבר השני של העולם אבל עכשיו הם בעיקר עייפים – עייפים אך אופטימיים.
ב-1:00 לפנות בוקר, לערך, אנחנו נדחסים לאירבוס רחב גוף בדרך לבואנוס איירס – בחשיכה אנחנו גולשים דרום מזרחה, נמשכים מעל שליש היקפו של הכדור אל יבשת חדשה, שחצי מאיתנו לא ביקר בה מעולם, לאירוע של פעם בחיים (ולהבהרה – גם עבור מי שהשתתף בדקאר, ואף זכה לסיימו כמו רז והלל, עדיין כל דקאר, כשלעצמו, הוא אירוע של פעם בחיים).
יום שלישי, 27.12.2011 -
לקראת צהריים מסתיימת, סוף סוף, טיסת 12 השעות לדרום אמריקה בנחיתה מופתית בנמל התעופה הבינלאומי של בואנוס איירס. ביציאה מן השדה אנחנו חוברים לאנריקה, דוד של דוד של רז ומקבלים תדרוך ראשוני בענייני מי-נגד-מי, שתי מוניות (ערימות ענקיות של ציוד ילוו אותנו מההמראה מהארץ ועד לחבירה לצוותי הסיוע) ואנחנו במלון, נכון יותר בית דירות, שבבעלות איש עסקים ישראלי צעיר – זוהר סוקול ועוזרו הנאמן הסטודנט לרפואה ערן. בואנוס איירס היא עיר אירופאית מלנכולית ומוזנחת משהו והחדר נעים אם כי ספרטני, ארוחת צהריים אנחנו חוטפים במלכודת תיירים מקומית הממוקמת אסטרטגית בכיכר שטופת שמש, קבצנים ורקדנים אקזוטיים בלב העיר. בערב מושך אותנו זוהר לסיור רכוב בעיר דרך ארוחת בשרים משובחת במסעדה מקומית וגלידה במרכז הבילוי התוסס של העיר וב-1:00 לפנות בוקר, כבר לא רואים בעיניים מרוב עייפות, אנחנו מתרסקים סוף סוף למיטות.
יום רביעי, 28.12.2011 -
שתי מוניות לוקחות אותנו לאזור האחסנה בה מחכה הרכב הצהוב במכולתו החתומה מאז הגיע העירה לפני כשבועיים. עיכוב ראשון מסתמן כשמתברר שהמלגזה הגדולה שתפקידה לשחרר את המכולה לצורך פתיחתה פרצה צינור הידראולי ולפיכך מושבתת. אילתור ארגנטינאי זריז באמצעות שתי מלגזות קטנות יותר והנה המכולה בחוץ, בלב הולם נפתחות הדלתות והחוצה גולש לו, ללא פגע ולרווחת כולם, כוכב האירוע. אחר כך יושבים לחכות לצוות הסיוע ההולנדי שבמקביל משחרר את הרכבים שלו בנמל העגינה הרשמי של מעבורות הדאקאר כ-80 ק"מ מצפון לעיר.
ההמתנה הארוכה מאפשרת לי לבחון מקרוב את הרכב הצהוב. הלל, מסתבר, יצר את הכלי בדמותו – צנוע מבחוץ ורב יכולות מבפנים, מופת של פונקציונליות קשוחה ותכליתית, שנים של נסיון וכישורים דחוסות בסדר מופתי לתוך המרכב הקומפקטי – שום דבר באוטו הזה לא קרה במקרה.
די מהר מתברר שההולנדים יצטרכו, כנראה, סיוע בחבירה ורז והלל יוצאים העירה בנסיון לאתר אותם, משאירים את טל ואותי בוהים למשך שעות בחוסר עניין בשלולית השמן ההידראולי שהשאירה אחריה המלגזה הפגועה. שעת אחה"צ מאוחרת וההולנדים מופיעים סוף סוף מלווים ברז והלל הנואשים – החבורה ההולנדית מורכבת מצוות מירוץ בפאג'רו קצר כחול ושלושה הרי אדם חביבים במשאית סיוע המדוגמת, בין השאר, בשלוש מיטות (שתיים צמודות לתיקרת הקבינה ואחת נפתחת מאחור), מקרר, מיקרוגל ומכונת קפה. הקבוצה כולה מלאת מרץ ובתוך שעה קלה אנחנו מעמיסים למשאית את הציוד שהגיע עם הרכב במכולה ויוצאים דרומה לכיוון מר דל פלטה. – רז והלל ברכב הצהוב, טל ואני באחורי הקבינה הנדיבה של המשאית ההולנדית.
הדרך דרומה ארוכה וחד גונית ובמהלכה אנו עדים לתחילת התגבשותה של רוח הדאקאר – משאיות הענק, רכבי המירוץ הצבעוניים, חבורות גברים אירופאים רועשות בכל עצירת ריענון, חברים ישנים נפגשים. ביני לביני אני מגיע למסקנה שעבור אירופאים רבים, מחליף מירוץ הדקאר, בהצלחה כזאת או אחרת, את חוויית המילואים הישראלית – עניין גברי בעיקרו, במתכונת ובהרכב ידועים פחות או יותר, המהלך על הלוקחים בו חלק קושי גדול אך גם קסם מוזר שאנשים מבחוץ, ונשים בעיקר, מתקשים להבין.
480 הק"מ דרומה עוברים ביעף וב-1:00 לפנות בוקר אנחנו נוחתים בדירתנו הצנועה במר דל פלטה שנראה כאילו לא פתחה את דלתותיה בפני מבקרים מאז שנות החמישים המוקדמות ובמילים אחרות – משנמכת את המונח "בסיסי" לרמה שלא ידענו בעבר, כולל העדר מצעים, מים חמים ומיזוג. השעה המאוחרת איננה מאפשרת, כמובן, חלופות אחרות ובלית ברירה אנחנו מתמקמים שם לשארית הלילה, בתקווה לשדרג את התנאים בהמשך – אחרי הכל, יש לנו עוד שלושה לילות להעביר בעיירה עד לזינוק ביום א' בבוקר.
יום חמישי, 29.12.2011 -
התארגנות מהירה והופ – יוצאים לשטח ההתארגנות של הראלי בבסיס הצי של מר דל פלטה לטובת הליכי הרישום והבדיקות הטכניות. טל ואני מקבלים את תעודות העיתונאים שלנו, מיד אחר כך חוברים לרז והלל העוסקים במלאכת הקודש של מיתוג הרכב דרך מדבקות הספונסרים השונים והכנות אחרונות וב-12:00 בדיוק, בהתאם ללו"ז שהציבו לנו המארגנים אנו נכנסים לתהליך הרישום, לא לפני שאנו פוגשים את צ'ארלי גוטליב, איש בלגי חביב בעל עבר ישראלי, עברית שוטפת ונסיון של 24 שנים בדאקאר המנווט השנה עבור קבוצה הולנדית, וחוברים למרטינה, נהגת רכב העיתונות הצ'כי שישמש אותנו לסיקור המירוץ במהלך השבועיים הקרובים. הליך הרישום ארוך ומייגע – הרבה מאוד מסמכים, אישורים וטפסים מחליפים ידיים בעשרים ומשהו עמדות שונות אך יסודיותם הידועה לשימצה של רז והלל עומדת לזכותם אף הפעם והתהליך מתחיל ומסתיים ללא דרמות כלשהן, כמו גם הליך הבדיקות הטכניות שאחריו המוקדש ברובו לעיטור הרכב בשלל המדבקות מאת המארגנים והספונסרים שלהם כך שבסופו של עניין לא נותר הרבה מן הצהוב המקורי של הרכב, כפי שיעידו התמונות.
סוף טוב הכל טוב – 20:10 והרכב ההרבה פחות צהוב כאמור עולה על הפודיום לנוכח עיניהם המשתאות של מאות ארגנטינאים נלהבים. ראיון קצר עם מנחה הטקס, כניסה זריזה לחניון הסגור (ה"פארק פרמה") ממנו יצא הרכב בפעם הבאה לפודיום הרשמי במרכז העיר במוצאי שבת ואחר כך, ביום ראשון בבוקר, למירוץ הדאקאר עצמו – מכל בחינה מעשית ואלא עם כן יכה הגורל (הרי כבר ראינו מירוצים מתבטלים בשניה האחרונה) רז והלל רשאים לראות עצמם מזנקים, בעוד יומיים, למירוץ השטח הארוך והקשה בעולם.
אז מה נאחל לרז והלל ברשומה ראשונה זו – אני בוחר לאחל להם מירוץ משעמם, נטול הפתעות, סיכום יומי של הגיעו למחנה בשעה סבירה, לצוללת ולצוותה שלום, ארוחת ערב, טיפולים שגרתיים ולשק"ש. אולי אני חוטא בכך ל"חובתי העיתונאית" אבל אני בהחלט מקווה שאת הדרמות והטרגדיות יספקו לנו יתר המשתתפים במירוץ כי כמו שאמר פעם מישהו – בדאקאר, אין הפתעות שמחות.
יום שישי, 30.12.2011 -
החלק הקריטי בהכנות למירוץ קרי הבדיקות המינהליות והטכניות כבר מאחורינו ולפנינו עוד יומיים, נמרחים כמו מסטיק, עד לזינוק – ב-2007 הכל היה הרבה יותר זריז – אז, בתוך יומיים קצרים השלמתי את שחרור האופנוע, הכנות אחרונות, בדיקות ואישורים, פודיום זינוק זריז בבוקר בתחילת הקישור הראשון ולדרך. את ההסבר ראוי לחפש, לדעתי, לא בכך שהמארגנים שכחו איך להזניק דקאר כהלכתו אלא באינטרסים הכלכליים האדירים שמאחורי המפעל הענק הזה – הסכומים שמשלמות המדינות המארחות ל-ASO עבור הזכות לארח את המירוץ נאמדים בעשרות מיליוני דולרים וממילא, כשמדובר בסכומים בסדר הגודל הזה הנטייה להאריך ככל היותר את משך שהייתם של אלפי המתחרים, המארגנים, העיתונאים ושאר הקהל המלווה את קרקס הדקאר (מיום הגיענו המסעדות במר דל פלאטה מלאות עד אפס מקום ואין להשיג חדר מלון ראוי לשמו) ובכך למקסם את התוצאות העסקיות באותה מדינה ידועה ומובנת.
היום הזה, בכל אופן, עובר על צוות פוינטר נגב במנוחה ועלינו, העיתונאים, בהשלמת הליכי הרישום שלנו עצמנו – בין השאר אנו מעמיקים בהיכרות עם אנשי הקבוצה הצ'כית-פולנית KM Racing שברכב העיתונות שלהם נבלה את המירוץ במרדף אחר המתחרים. מדובר בקבוצה ותיקה שזה לה הדקאר הרביעי ברציפות בהנהגתו הרמה של מרטין מאסיק, משתתף ותיק ואלוף הדקאר בקטגוריית המשאיות בעבר שאשתו, מרטינה, רשומה כנהגת רכב העיתונות שלנו. במירוץ הנוכחי מריצה הקבוצה שתי משאיות מירוץ שמספרן 530 ו-551 ונהג טרקטורון אחד, ג'וזף מצ'אסק מס' 251, מנצח הדקאר בקטגוריה זו חמש פעמים, הפעם האחרונה ב-2009, על ימאהה רפטור שחור לבן יפהפה. ברכבי המירוץ תומכות שתי משאיות סיוע ורכב מכונאים והאופרציה כולה נהנית מאמצעים כספיים שמתחרים ישראלים יכולים רק לחלום עליה – החל מסט ביגוד מלא ואחיד המקושט כולו במותגי נותני התמיכה של הקבוצה ובראשם יצרן משקאות אנרגיה בשם SHOCK, דרך תיקי נסיעה תואמים, אספקה שוטפת של ציוד, מזון ומשקאות, משאיות סיוע מדוגמות ומצויידות למשעי, תיק מסודר בכל רכב ובו, בנוסף למסמכי הרישוי והביטוח, גם כרטיס אשראי ומזומן לצורך תידלוק – הצ'כים אינם משאירים דבר ליד המקרה. רכב העיתונות משמש גם את פיטר לאסק, צלם מירוץ מנוסה, רב מוניטין בעל גוף וטוב מזג המלווה את הקבוצה מזה מספר שנים המעביר לידינו ספר תצלומים מהודר שלו מדקאר 2011 – את תשומת ליבנו מושכת במיוחד תמונה אחת שבה מצולם הרכב בלב הדיונות באמצע הלילה, לשאלתנו בעניין מסביר פיטר בטבעיות שהוא נוהג לצאת לשטח באמצע הלילה, לפתוח אוהל ולהמתין לראשוני המתחרים. ברגע האחרון מונע ממני טל מלהבהיר לו בדיוק מה דעתי על סוג כזה של פעילות לילית (או בניסוחו הקולע של רז – הוונט דה ג'ואיש פיפל ספרד אינאף?). ותקרית דיפלומטית ראשונה נמנעת.
בהמשך אנו מוצאים את ג'וזף בחניית הקבוצה במצב רוח ירוד – מגבלות נפח המנוע בטרקטורונים שונו לקראת המירוץ הנוכחי שינויים שדרשו, בין השאר, את חיזוק השילדה והארכתה, עניין שלא עבר בשלום אצל הבוחנים הטכניים – היות ומדובר בשינוי שאיננו בר-תיקון בתנאים הנוכחיים הרי שזינוק הטרקטורון ורוכבו למירוץ מוטלים, ככל הידוע לנו ברגעים אלה, בספק. בבעיות נתקל גם צוות המירוץ ההולנדי שמשאית הסיוע שלהם תומכת גם בצוות פוינטר נגב- בבדיקות הטכניות התברר שפג תוקף האישור של מיכל הדלק שלהם וכעת הם נאבקים להביא מיכל חדש מבואנוס איירס ולהתקין אותו לפני סגירת מתחם הבדיקות מחר בערב לצורך הכשרת רכבם לזינוק למירוץ.
עם סיום הליכי ההרשמה ותדריך הקבוצה אנחנו חוזרים למפקדת הראלי בעיר ומצטרפים לטקס הפתיחה הרשמי של המירוץ בדיוק עם סיום שלב הנאומים המשמים ותחילת הקטע המעניין – מצעד דוגמניות ממיטב התוצרת המקומית שלבושה המינימלי של כל אחת מהן נושא את דגלה הלאומי של אחת המדינות המיוצגות במירוץ – כצפוי מאירוע גברי ברובו זכתה גם תצוגה זו להצלחה מרובה אם כי בעיני מדובר בעוד תוצאת לוואי של המעבר לדרום אמריקה – קשה לי להאמין שבאירופה המהוגנת והפוליטיקלי-קורקט סוג כזה של מופע היה עובר בשקט. נציגתנו בתצוגה היתה, בכל אופן, אחת המוצלחות ואף היתה זוכה לתשואות בהתאם אם חברי צוות פוינטר נגב ונספחיו היו מצליחים להרים את הלסת התחתונה שלהם מהרצפה לצורך כך.
אחר כך אנחנו אוכלים ארוחת ערב בחברת צ'ארלי גוטליב – מעיין שופע של חביבות, סיפורי גבורה מדקארים קודמים ואינפורמציה שימושית, כולל שליטה מלאה בספרדית (ותשע שפות נוספות) שבפעם הראשונה מאז הארוחה עם זוהר בבואנוס איפשרה לנו להזמין ולקבל בדיוק את מה שהתכוונו אליו (טעויות מצערות בעניין נרשמו בעבר), בדרך חזרה לדירתנו הצנועה (שפתרון בעיית המים החמים שידרג ללא היכר את חווית השהייה בה) רז עוד מספיק לעקוץ את הקזינו המקומי ב-35 פזו שלמים ולמיטות.
יום שבת, 31.12.2011 -
עוד יום ארוך של מנוחה למעט פודיום הזינוק הרשמי אחר הצהריים, עניין מייגע המחייב את המתחרים להגיע במיוחד לפארק פרמה בבסיס הימי, להוציא את הכלים, להמתין במשך שעות לתורם ואז לחזור לפארק למשך הלילה – סך הכל כמה שעות טובות בשביל דקה וחצי על הבמה. קהל האלפים שמסביב צוהל ושמח, כרוז צועק בספרדית, רעם המנועים (הצוללת הצהובה, נאמנה לעצמה וליוצרה, היא הכלי הכי שקט בסביבה) השמחה וההתרגשות מחזירים אותי לליסבון 2007, רז מנצל את ההמתנה הארוכה לצורך מיתקון המצלמה שתאפשר את תיעוד צוות פוינטר נגב מתוך הצוללת במהלך המירוץ, ראיון טלויזיה חפוז, רז והלל משלבים ידיים מעל הרכב לקול תשואות הקהל וכבר הם נחפזים בחזרה לפארק פרמה.
זהו, המסע שלקראת המסע הסתיים – הרכב וצוותו מוכנים, ערוכים, מצפים, מחר יום מירוץ ראשון ארוך ארוך – 820 ק"מ לסנטה רוזה דה לה פמפה, מתוכם 57 ק"מ ספיישל סטייג' חולי לאורך החוף האטלנטי, טל ואני יוצאים לדרך עוד הלילה על מנת לצמצם את המרחק ולהתמקם לקראת המתחרים בתקווה ללכוד תמונות ראשונות של מתחרה מס' 376 מסחרר גלגלים במירוץ השטח הארוך, הקשה והיוקרתי על פני הכדור – ההצגה הכי טובה בעיר בעונה זו של השנה מתחילה וצוות פוינטר נגב ואנחנו גאים, שמחים, נרגשים להיות חלק ממנה – שאו שלום.
יום ראשון, 1.1.2012 -
כזכור לכולם, היום הזה התחיל עבורנו בתוך שעה וחצי מפרוץ השנה החדשה עת יצאנו מזרחה לנקודת תצפית בספיישל הראשון, בעיקר על מנת לחסוך מעצמנו את פקקי התנועה האדירים כששיירת הדקאר יוצאת לראשונה לשטח. אי לכך ובהתאם לזאת מוצאים אותנו דמדומי השחר בק"מ ה-41 של הספיישל, צופים בעוגמה על מה שנראה בתמונות כמעבר מים אכזרי והתברר בשטח כלא יותר משלולית דלוחה בלב שדה חיטה קצור. אוהלים, שק"שים ושלוש שעות שינה והנה כבר מפלח את אוויר הבוקר הצלול רעמו של ק.ט.מ. ראלי רפליקה 450 מס' 1 תחת ידו הבוטחת של מארק קומה, מנצח דקאר 2011, כ-25 דקות בלבד מעת שהוזנק לספיישל.
אוויר הבוקר, כאמור, זך וצלול, ואדמת הכבול הזכורה לי היטב – ולא לטובה – מאדמות מלחה של ימי נעורי, מעלה אבק רב כהרגלה המאוס עם כל רכב שעובר אך רוח מערבית נעימה מפזרת אותו במהרה ולפחות בתחילת היום תנאי המירוץ קרובים לאידיאליים – הוסיפו לכך ציר קל ומהיר מאוד ברובו ותקבלו את צ'אלקו (פרנססקו קונטרדו, אפריליה מס' 4 וגיבור מקומי צ'יליאני) סוגר עניין ב-32:37 דקות – עבור ספיישל של 57 ק"מ בלבד מדובר בקצב מהיר, מהיר מאוד – תעשו לבד את החשבון.
מעבר המים, כצפוי, איננו מספק את הסחורה – הרוכבים הראשונים מתעלמים ממנו בזלזול מופגן, הבאים אחריהם מפגינים מעט יותר כבוד אך גם אצלם נרשמות מעט מאוד דרמות לאכזבת הצופים המקומיים ההולכים ומתקבצים על טפם, שמשיותיהם, כסאות ים קטנים כאלה, צידניותיהם מלאות הבירה וכל מה שקייטן בכל מקום בעולם עשוי להזדקק לו ביום קיץ חם.
ויום הקיץ אכן חם – הטמפרטורות עולות, הרוח הנעימה שוככת בהדרגה והרכבים, הבאים בתור, כבר מעלים ענני אבק גדולים בהרבה השורים על הסביבה כולה, ממאנים להתפזר ובאופן כללי מעיבים על האווירה החגיגית. 12:25 בצהריים והנה, בתוך שדרת ה-350 (הרכבים ביום הראשון מוזנקים לפי סדר מספריהם – והיות והעקיפה בציר הצר, המהיר והמאובק קשה, התוצאה היא שזה בערך גם הסדר שבו הם עוברים אותנו) מופיע פתאום רכב מס' 375 ומיד אחריו הצוללת מס' 376 – צוות פוינטר-נגב! המשמעות, כמובן, ברורה – רז והלל עקפו עד אותו שלב, ולמרות התנאים הקשים, כעשרים מכוניות וממילא מצבם בשלב הזה טוב, ולמעשה, מצבם מצויין – סיכום היום מוצא אותם במקום ה-37 בזמן של 41:52 דקות, 9:40 דקות איטי יותר ממנצח היום, נוביצקי הרוסי בב.מ.וו מיני מס' 312 ו-10 שניות מהיר יותר מנאסר אל עטייה בהאמר מס' 300, מנצח הדקאר הקודם שפתח הבוקר ראשון, עבר אצלנו ראשון, ונקלע לבעיות ממש לקראת סוף הסטייג'.
הזמן חולף, ובעוד אנו ממתינים למשאיות הקבוצה הצ'כית (530 ו-551 שהצלם פיטר אליו אנו נלווים מחוייב בתיעודן) מתקשר רז מודאג – לאחר התידלוק בק"מ ה-93 של קטע הקישור סירבה הצוללת להתניע, ובמקביל, נצפתה משאית הסיוע של הצוות ההולנדי בדרכה חזרה לכיוון הספיישל, כנראה על מנת לסייע לצוות שלה שנתקע. היות ובמשאית נמצא החלק שהלל חושד בו שהוא הגורם לבעיה (חיישן הקראנק, למי שזה באמת מעניין אותו) הצטווינו לאתר אותה ולמשוך לטובת צוות פוינטר-נגב חיישן חלופי. טל מפעיל את איריס היושבת בחמ"ל בכפר תבור בנסיון לברר לאן, לעזאזל, נעלמה המשאית ההולנדית, ובינתיים עוברת אצלנו המשאית הצ'כית האחרונה ואנו מזנקים לרכב ועפים על תוואי הסטייג' עד לסיום במטרה לקצר טווחים – בשלב הזה הציר כבר טחון כדבעי, האחיזה דלה, ענני אבק אדירים עולים ובכל זאת אני דוחף את הטנדר המסכן והעמוס ל-100 קמ"ש – רק תתארו לעצמכם באיזה מהירות עפו שם המקצוענים.
לאחר סיום הסטייג' מתקשרת איריס ומדווחת שנוצר קשר עם ההולנדים, אין להם מושג איפה הם נמצאים ובכל מקרה, הצוות שלהם נמצא בתנועה – טל ואני מגיעים למסקנה שלרדוף אחרי משאית אבודה ברחבי ארגנטינה זה לא רעיון הכי טוב ובכל מקרה, אם הם בתנועה הרי שבסופו של דבר לא תהיה להם ברירה אלא לחבור לצוות פוינטר נגב בקטע הקישור. לפיכך, אנחנו מתחילים בתנועה מזרחה. בק"מ ה-85 של הקישור מדווח לי רז בשמחה שהרכב הותנע והם ממשיכים בתנועה. אני שם גז ובתוך חצי שעה מתיישב לצוות פוינטר נגב על הזנב ואבן יורדת מהלב – האוטו נוסע, הקצב טוב, הסכנה של חריגה מזמן גג בקטע הקישור ואובדן ההישג המעולה של היום כתוצאה מכך הוסרה.
יתרת קטע הקישור הארוך ביותר בראלי עוברת כסידרה – הסוואנה הארגנטינאית, הפמפאס, גדולה וחד גונית והכביש חוצה אותה במקטעים ישרים כסרגל של עשרות קילומטרים כל אחד. לבד מסיבוב קטן באיזו עיר עלומה במהלכו נשמע הכרוז צועק רזזזזז הימןןןןן אנד הלללל סגלללל פרוםםםםםםם ישראלללללללל!!!!! לא נרשמו אירועים מיוחדים וב-22:40 אנו נוחתים סוף סוף במחנה הלילה סנטה רוזה דה לה פמפה – יום ראשון בראלי דקאר 2012 מאחורינו.
אז זהו בינתיים – בשעה זו (1:45 לפנות בוקר) עדיין עמלים בחורינו המצויינים על תיקון הרכב ובעיקר על פתרון בעיית סעפת הפליטה בה נתגלו בקיעים מדאיגים – היות והמשאית ההולנדית טרם חברה למחנה וספק אם תעשה זאת במהלך הלילה כנראה שלא יהיה מנוס מריתוך הסעפת הפגועה.
מחר עוד יום ארוך של 487 ק"מ קישור ו-290 ק"מ ספיישל בסופו יתקלו המתחרים את הדיונות האפורות הידועות לשימצה של ניהיל ושמה נחכה להם אנחנו, לתעד עבורכם עוד יום בראלי דקאר 2012.
יום שני, 2.2.2012 -
בשלוש לפנות בוקר נפוצה השמועה במחנה שההולנדים הגיעו סוף סוף. אני שואל את הפי-ווי הקטן של הצ'כים, רז, אלוף העולם באופנועים סרבנים, עוזר לי להניע אותו ובתוך דקות אני מג'עג'ע לי דרך המאהל הכבר-חשוך ברובו על אופנוע קטנטן המטרטר בעליזות ולחילופין משתנק בסרבנות, בחיפוש אחר ההולנדים. כשאני מוצא אותם, אני מקבל עדכון על אירועי היום – מתברר שבמהלך הספיישל החל הרכב להתחמם ללא כל סיבה נראית לעין. בדיקה העלתה ששתי כנפיים במאוורר נשברו ולפיכך הוזעקה למקום משאית הסיוע שלהם. לאחר ההחלפה ועוד 50 ק"מ נשברו הכנפיים גם במאוורר החדש ושוב הוזעקה המשאית ושוב החלפה ובינתיים חלף הזמן. רז מתנפל על המשאית ושולף משם סעפת תקינה (למרות שבינתיים כבר רותכה הסעפת הפגועה) כבר ארבע וחצי לפנות בוקר כשאני מבין שהרבה לעזור אני כבר לא יכול – פותח אוהל, נזרק פנימה, בגדים, נעליים, הכל – אפילו לשטוף ידיים אין לי כח. ברבע לשש מעיר אותי פיטר אני יוצא מהאוהל כדי לגלות שצוות פוינטר נגב לא עצם עין כל הלילה ושהרכב אמנם תוקן אבל עדיין משמיע רעשים מהסוג לא נכון – מסתבר שאחת ההברזות של הסעפת הלכה לעולמה ואדי פליטה מסתננים לתא – מצד שני בעיית אובדן הכח נפתרה – לפחות זה.
אחר כך אנחנו דוחסים פנימה ארוחת בוקר, מעמיסי ארוחת צהריים בשקיות ויוצאים לקישור של 600 ק"מ במטרה לתפוס את הראלי בדיונות השחורות של ניהיל – האתר שב-99' הרג את המירוץ עבור אל-עטייה ובהמשך גם עבור אביב קדשאי ויזהר ערמוני. בצירים הישרים והארוכים של ארגנטינה טל ואני משלימים שעות שינה כשפיטר על ההגה ובתחנת דלק אקראית אני סוף סוף מוצא זמן לשטוף פנים וידיים.
בסביבות 1:00 בצהריים אנחנו מורידים לחץ אוויר בצמיגים, אני תופס את עמדת הנהג ואנו נכנסים לדיונות. היות ואין לנו מושג איפה בדיוק עובר הציר אנו נאלצים להמתין למתחרים הראשונים ורק אז מתאפסים על דיונה אחת, גבוהה ויפה, ונשארים עליה לשארית היום, לא לפני שאני מצליח להושיב את הטנדר על סכין יפה – קצת חפירות מפה ומשם, השפלאות יורדות מהגג ונכנסות לפעולה ועם קצת עזרה מכמה ארגנטינאים נלהבים (מעייף כמה שהמקומיים פה נלהבים) אנחנו נחלצים גם מזה.
בסביבות 5:00 אחר הצהריים אנחנו מזהים את צוות פוינטר נגב על הרכס ממול – משום מה, במקום להמשיך לכיווננו הם נעצרים ויוצאים מהרכב – מבט מבעד לעדשת המצלמה מגלה צמיג שנפרק. אני נכנס לטנדר ואץ רץ לעזרה, כשאני חובר אליהם מספר לי רז על יום מהגיהנום – שני פנצ'רים, שני צמיגים שנפרקו (אחד מהם לאחר הפגישה איתנו – בהיעדר גלגל ספייר רביעי נאלץ צוות פוינטר-נגב 'להקפיץ' את הצמיג על הג'אנט ולנפח אותו), בעיות של מנוע נכבה ומניע רק לאחר שהתקרר, כל זה מיתרגם לעיכובים רבים ולמקום ה-102 בדירוג היומי – אין ספק שהחבר'ה האלה יודעים ומסוגלים ליותר.
ב-19:00 בערב אנו יוצאים מהשטח, בעיקר עקב הרצון שלא להיתקע בדיונות לעת חשיכה אבל רק ב-22:15 בלילה אנחנו נכנסים למחנה הלילה – תור אצל הפאנצ'ר מעאכר לצורך ניפוח הצמיגים, עוד תור בתחנת הדלק ובעיקר – מאות רבות של מעריצים (נלהבים – כבר אמרתי?) המתעקשים לרוץ בין הרכבים, לדרוש חולצות, כובעים, חתימות, תצלומים ומה לא – מעייפים, כבר אמרתי?
זהו לבינתיים – מחר יום קצר יחסית של כ-500 ק"מ בלבד. נקווה שעד אז ייפתרו הבעיות המכניות של צוות פוינטר-נגב (בעיות אחרות בין שני האנשים האלה, למזלנו, אינן בנמצא) ואפשר יהיה להתחיל לתת תוצרת בראלי הזה כמו שהם יודעים ואוהבים.
יום שלישי, 3.1.2001 -
עוד יום שטוף שמש חמה בארגנטינה הרחוקה והעניינים מתחילים להסתדר ולהתייצב – למרות היום הזוועתי אתמול הגיע צוות פוינטר נגב לביוואכ אתמול בשעה סבירה ולפיכך הספיקו רז והלל לתפוס כמה שעות שינה כל אחד ולזנק הבוקר רעננים ונחושים. יום קצר, נטול תקלות, ציר הררי טכני ברובו וזינוק מאוחר עקב היום הקשה אתמול מהמיקום ה-102, הרחק מאחורי קבוצת ההתייחסות הטבעית שלהם בראלי הזה הניב שלל עקיפות – יותר מ-60 מתחרים עקף הצוות הנמרץ בטרם סיים את היום במקום ה-44, מתברר שהתוצאה ביום הראשון לא היתה מקרית וכי רז והלל בהחלט יכולים לראות את עצמם מתנהלים כתף אל כתף עם הרבע העליון של הנהגים במירוץ הזה.
גם אצל צוות התקשורת החביב העניינים משתפרים – הלילה כבר סגרנו שש שעות שינה מטכ"ליות והיום הקצר איפשר לנו להעניק לארוחת הבוקר הקבועה (חביתה, נקניק וגבינה, עגבניות שרי, לחמניות, קרואסונים, מיץ תפוזים, פירות וקורנפלקס) את תשומת הלב הראויה. אחר כך מעמיסים את הרכב בבקבוקי מים מינרליים וארוחת הצהריים הארוזה ולדרך – 400 ק"מ בכביש ולעת צהריים אנחנו מצטרפים לספיישל בק"מ ה-126 שלו בדיוק חמש דקות לפני שמארק קומה יוצא בשאגה מן ההרים.
בנקודה הספציפית בה אנו ממוקמים יורד הציר, חוצה מעבר מים רדוד ומייד חובר לערוץ נחל רחב תוך סיבוב עיוור המעמיד למבחן את עירנותם של הנהגים והרוכבים כמו גם את יכולתם לרדת חזק על הברקסים – אלה שאינם שולטים לחלוטין בטכניקה מוצאים את עצמם, מדי פעם מאגפים עמוק לתוך הערוץ לפני שהם רוכשים שליטה מספקת בכלי המאפשרת להם לחזור לציר. עוברים עוד כמה אופנועים ופתאום מתפתחת המולה כמה מאות מטרים במורד הציר, בתוך הערוץ. אני סקרן לראות מה התפתח, פיטר מחפש נקודת צילום חדשה ואנו מאחדים כוחות ויוצאים בטנדר לנקודה – כשאנו מגיעים, כבר נישא רוכב הוסקוורנה מס' 37 באלונקה לכיוון המסוק של מנהל המירוץ – אטיאן לאבין. החובש מוודא שהוא בהכרה, מכניס לו אינפוזיה, לאבין והטייס מפרקים מהאופנוע הפגוע את ציוד הבטיחות והמעקב היקרים וכבר הם מריאים, אנחנו חוזרים לאסוף את טל ומתמקמים באותה נקודה להמתין לקהל לקוחותינו – רז והלל, הטרקטורון ושתי המשאיות הצ'כיות ועוד מתחרים שפיטר אוסף כאסוף ביצים עזובות – עוד רוכב, עוד משאית – לו יש את המצלמה, להם את הכסף, עסקה הוגנת לכל הדעות.
לצוות פוינטר נגב, בכל אופן וכיאה למי שחזר לעצמו (דיווח בעניין אנו מקבלים מחמ"ל איריס עוד לפני כן), אנחנו מכינים קבלת פנים מיוחדת כולל ילד מקומי מנפנף בדגל הלאום תמורת 20 פזו ואת מצלמת הקסדה שלי הממוקמת על השביל ממש. לאחר עוברם מתברר שהאופנוע הפגוע העומד בצד מאז שעות הצהריים מושך יותר מדי תשומת לב בלתי רצויה – בפרץ של נדיבות, אחריות, ואהבת אדם או שעמום ורצון להרגיש עוד פעם אחת אופנוע ראלי בין הרגליים (וכן – אני יודע בדיוק איך זה נשמע) אני ניגש אליו, מנער ממנו בסמכותיות את קהל הסקרנים ולוקח אותו ברכיבה לנקודת המשטרה הקטנה בכניסה לערוץ, שם אני מפקיד אותו בידי המפקד המקומי עד הגעתה של משאית המטאטא מאוחר יותר היום.
ב-5:30 אחר הצהריים עוברת בשאגה המשאית הצ'כית האחרונה ואנחנו מתקפלים לביוואכ – הגעה מוקדמת מאפשרת לי, סוף סוף, מקלחת ראויה, ואז הדיווח הזה, ארוחת ערב ולשק"ש. יום ללא תקלות מאפשר גם לצוות פוינטר נגב עוד לילה שקט בתקווה למחר טוב יותר (או לפחות טוב כמו היום).
יום רביעי, 4.1.2011 -
"מקום 28!" צועק לי ה-SMS מאיריס – "28!!!!" טוב, בסוף התברר שהיה 29 ו-49 בכללי אבל מי סופר – הישג מרשים לפי כל קנה מידה, בוודאי בשלב כל כך מוקדם של המירוץ וכטבעם של הישגים כאלה, גם הוא מעלה שאלות – האם להמשיך ללחוץ במטרה להיכנס לליגה של הגדולים – אלה עם הסיוע הצמוד, לפעמים על הציר ממש, כולל שני מכונאים לרכב או להוריד קצב, לשמור על הקיים, להיזהר מטעויות ולסמוך על הנשירה הטבעית שתקדם אותם בדירוג לקראת סוף המירוץ? כשלעצמי, התשובה היא ברורה הנקודה היא שמי שצריך לקבל את ההחלטה הם רז והלל, שני אנשים שלא הגיעו לאן שהגיעו בזכות הצניעות וההסתפקות במועט בכל הנוגע להישגים תחרותיים והגישה הזהירה וההגנתית תהיה קשה עליהם – רז, בכל מקרה, טוען שאין טעם לקבל החלטות כאלה כרגע – הצוות יעשה מה שהוא רגיל ויודע לעשות תוך נסיון להוריד את רמת הסיכון מתוך הבנה שאף החלטה "אסטרטגית" לא יכולה להחליף את שיקול הדעת הספציפי לכל מקרה ומקרה.
בכל מקרה, וכתמיד, כשבעיות ישנות נפתרות, צצות חדשות – היום, למשל, הגיע צוות פוינטר נגב למחנה עם מוט פיתול קדמי שמאלי שבור – בדיקה מהירה במחנה העלתה שאין רכב עם מתלה דומה ולכן הסיכום כרגע הוא שצוות הסיוע ההולנדי יחפש מחר חלק דומה בעיר הקרובה. מצד שני, רז מדווח שלא הורגש שינוי כלשהו בהתנהגות הרכב – למעשה, עובדת השבר התבררה רק בעת שטיפת הרכב בכניסה לביוואכ – יכול להיות שהלל שם באוטו איזה מוט שאין בו צורך? קשה לי להאמין.
על טל ועלי עובר יום שאחרי שלושה ימי מירוץ כבר אפשר לכנות אותו שגרתי – קמים בבוקר, אוכלים, נוסעים כמה מאות ק"מ בכביש ועוד כמה עשרות בשטח, מצלמים כל היום, כשעוברת המשאית הצ'כית האחרונה חוזרים על עקבותינו וחוברים לביוואכ הבא בשעות הערב המוקדמות. המשימה היום לוקחת אותנו מ-CP2 על ציר המירוץ בכיוון ההפוך לכיוון התנועה של המתחרים, בתוך וואדי רחב ומהיר מוקף בתצורות אבן חול אדומה יפהפיות פטרה-סטייל – הוואדי מציע אינספור לוקיישנים מתאימים לצילום אבל טל ופטר מתעקשים על הנקודה המושלמת ואנו מעמיקים עוד ועוד לתוך השטח, עד לאיזור הק"מ ה-228 של הספיישל.
המתנה ארוכה בחום העולה וברבע לאחת בצהריים עובר דספרה, סוחט כל טיפת כוח ממנוע ה-450 המסכן בתוואי המהיר, אל-עטייה בבאגי האמר המוחצן שלו עובר ב-2:07 אחה"צ ובשעה 3:30 צוות פוינטר נגב, מזנב בעקשנות בזנבו של מיצובישי מס' 333. עוד שעתיים עוברות ואיתן המשאית הצ'כית האחרונה ואנחנו מתפנים בחזרה לכביש – ההתנהלות הבוקר במעלה הוואדי היתה קלה ורגועה, כשאנחנו חוזרים מדובר בסיפור אחר לגמרי – במהלך היום עברו במקום מאות כלי רכב, מאופנועים קלים ועד למשאיות הענק והציר כתוש כולו. בעיה מיוחדת מעלים הקוליסים העמוקים שחרצו המשאיות, קוליסים שההיילקס שלנו, על כוחו הצנוע ומרווח הגחון המוגבל שלו מתקשה להתגבר. ברוב המקומות הוואדי רחב ונוח ואין בעיה להתנהל בציר מקביל אך במעברים ההכרחיים אין ברירה אלא לנוע בתוך הקוליס, עניין המחייב אגרסיביות מסוימת – נהגי המשאיות עלולים לראות בעין לא יפה רכב עיתונות תקוע בדיוק במעבר שכזה.
בסוף, בכל אופן, אנחנו חוברים באנחת רווחה ל-CP2 ויוצאים חזרה לכביש לעוד 200 ק"מ לביוואכ בצ'יליטו שם אנו חוברים לצוות פוינטר נגב המרוצה מעצמו עד מאוד. מחר מחכים לנו החולות הלבנים של
פיאמבאלה – המנה העיקרית בשבוע הראשון של המירוץ – בהתאם להצלחה הגדולה שלהם היום רז והלל מזנקים מוקדם (האופנועים יתחרו מחר בציר שונה מזה של המכוניות והמשאיות כשהמשמעות היא הזנקה במקביל של הקטגוריות) ואנו מקווים, כתמיד, לתפוס אותם בשטח.
ולעניין אישי קטן, משפחתי חוגגת היום פעמיים – לביתי הבכורה מלאו היום 18 ובנוסף התכבדנו באחיין חדש, בן שלישי לאילן ואורית, אז לנעם, ילדתי שכבר איננה ילדה, אוהב אותך מאוד ולאורית ואילן – מזל טוב ותחזיקו מעמד – יהיה בסדר.
יום חמישי, 5.1.2012 -
בזוכרם היטב את גיהנום החולות הלבנים של פיאמבלה משנים קודמות, לא לקחו הפעם מארגני הדקאר סיכונים – הציר היום היה קצר, 151 ק"מ בלבד למכוניות ולמשאיות. האופנועים והטרקטורונים זכו לציר נפרד, ארוך אמנם באופן משמעותי אבל הרבה יותר קל – למעשה, הנגיעה שלהם בחולות הלבנים המפורסמים היתה סמלית בלבד. צירים נפרדים פירושם גם הזנקה במקביל, תוסיפו לכך יציאה מוקדמת בבוקר ותקבלו בפועל חצי יום מנוחה כשעיקר הכח כונס לביוואכ פיאמבלה שטוף הרוח והאבק כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות.
על צוות פוינטר נגב עבר עוד יום נטול תקלות משמעותיות בעיקר כיוון שרז והלל למדו איך להתגבר על התקלה המסתורית שבעטיה המנוע מתקשה להתעורר לחיים כשהוא חם – לא מדוממים מנוע מעת היציאה בבוקר ועד ההגעה לביוואכ בערב – פשוט וקל (ובהחלט לא מזיקה העובדה שהצוללת הצהובה היא הכלי הכי שקט בכוח). רז מדווח על יום לא קל במיוחד אבל קצר כאמור, עיכוב של 12 דקות נרשם לצורך ניפוח הגלגלים בכניסה לקטע הקרקע הקשה במסלול, ארבע דקות נוספות לצורך הורדת הלחץ בכניסה לסט הדיונות הבא ועוד כמה דקות להחלפת גלגל נקור אבל מעבר לזה שום דבר לכתוב עליו הביתה, 3:18 שעות מתחילה עד סוף, מקום 28 ביומי, עליה ל-42 בכללי, הלל מבקש להוסיף שרז בהחלט השתדל לנהוג רגוע היום ובכללי – הכל טוב.
אנחנו קמנו בבוקר, בילינו שעה בצד הדרך על מנת להעלות את החומר של אתמול לרשת בדרך ארצה (כבר יום שני ברציפות של ביוואכ נטול קליטה סלולרית – היות ואנו מעבירים את החומר באמצעות הרשת מדובר ברעה חולה המחייבת אותנו לאילתורים שונים על מנת לעמוד בחובותינו העיתונאיות) וחברנו לציר ב-CP הראשון, באיזור הק"מ ה-63 של הספיישל שם חוצה הציר נחל רדוד על מצע חולי בתוך המון ארגנטינאי צוהל. הרכבים הראשונים חוצים בקלות אלא שכל רכב כזה חותר ביציאה מהערוץ, המים זורמים לתוך הקוליס שנוצר ובסופו של דבר נוצר קטע של כ-30 מטר חול נוזלי ההולך ומעמיק עם כל רכב שעובר – השאלה היחידה היא מתי יתקע הרכב הראשון. ביני לביני אני מהמר על רז והלל אבל זה רק כי אני רואה שחורות מטבעי – בפועל נתקע שם רכב מס' 335, המארגנים חוסמים את המעבר ומפנים את המתחרים לנתיב חדש ובתולי ובנתיב הזה עובר צוות פוינטר נגב, מהיר ושקט, כמה דקות אחרי זה ונעלם בהמשך הציר בעוד הקהל מתקבץ בצהלה סביב הרכב האדום ביש המזל.
עוד כמה שעות חולפות, משאית צ'כית אחת עוברת, שניה מתעכבת (בדרך חזרה אנחנו מוצאים אותה חונה בצד הדרך עקב בעיית מצמד) אנחנו מחליטים לכנוס ומגלים גלגל שמאלי קדמי נקור. מנפחים אותו למקסימום ומדדים בזהירות לפנצ'ר-מעאכר המקומי המאתר מסמר קטן בפינת הסוליה – בארץ צמיג כזה היה נפסל על המקום אבל בארגנטינה, מסתבר, מתקנים הכל וחצי שעה ו-50 פזו מאוחר יותר אנחנו כונסים לביוואכ פיאמבלה למקלחת וארוחת צהריים (פסטה, למי שממש מוכרח לדעת). מחר בבוקר עוברים את הגבול לצ'ילה וכיוון שפיטר רוצה לצלם את ראשוני המתחרים מגיעים למעבר הגבול אז אנחנו יוצאים בטרם אור ראשון- שאו ברכה.
שני תיקונים קטנים לדיווח מאתמול – (1) החלק שנשבר אתמול בצוללת לא היה מוט פיתול (אין כזה ברכב וגם לא צריך) אלא מוט מייצב קדמי שיש לו חשיבות בשמירת יציבות הרכב. הלל מוסר שהקשחת המתלים פתרה את בעיית היעדר המוט באופן משביע רצון, בינתיים (2) מהדיווח אתמול נשמטה בטעות העובדה המשמחת שגם לביתי הצעירה היה יום הולדת אבל בנובמבר אז הנה, אביב – תיקנתי.
עד כאן מארגנטינה הרחוקה – דיווח הבא מצ'ילה, העוד יותר רחוקה, לילה טוב.
יום שישי, 6.1.2011 -
כאמור, הסטייג' היום התבטל – זה לא עצר מבעד פיטר, צלמנו הצ'כי הנמרץ, מלגרור אותנו מהשק"שים ב-6:30 לפנות בוקר כדי להספיק ולתפוס את ראשוני הרוכבים עוברים בלגונה ורדה – ימה קסומה, כחולה-ירוקה במרומיו הצחיחים של רכס האנדים. כשלעצמו, הרכס הוא אלמנט מרשים בעוצמתו גם ללא ימות – מישורים ענקיים, הולכים ומתגבהים, מוקפים פסגות צחורות, למות בודדות רועות בשטח, הוד קדומים או שמא הדר מלכות – כל אחד לפי טעמו אלא שהימה עצמה אינה אלא שלולית גדולה, חביבה למראה, שאנחנו מתמקמים לצידה בהמתנה למתחרים.
הפוגה קומית מספק צוות פוינטר-נגב הזוכה בהגיעו לסשן צילומים מלא בהנחייתו של טל כולל תיסעו לשם, תבואו מפה, תעמדו כאן, עכשיו תחייכו שיראו כמה אתם נהנים. הסשן מסתיים, רז והלל מפליגים לדרכם ואנחנו נשארים להמתין, כהרגלנו, למשאיות הצ'כיות.
אחר כך אנחנו חוזרים לרכב ויוצאים מערבה דרך הרכס לכיוון צ'ילה בדרכי עפר טובות ורחבות הנוגעות בשמיים, נסיעה המסתיימת לבסוף ב-19:00 במחנה הלילה בקופיאפו לא לפני שהמארגנים מעבירים אותנו, כהרגלם בקודש, דרך העיר כולה על מנת שנוכל להצטלם עם כמה שיותר אנשים נחמדים והצ'יליאנים אכן נחמדים מאוד אבל האמת – אם לא היינו עוברים במעבר הגבול בו נשאלנו במספר ורסיות שונות אם יש עלינו פירות ("פירות? אולי תפוחים? בננות? איזה משמיש?" – בחיי, אפילו כלבים מיוחדים לאיתור פירות יש להם במעבר שם) לא היה לי מושג שאכן עברנו לארץ אחרת ואני יודע שבזה הרגע פגעתי עמוקות ברגשותיהם של לא מעט יוצאי צ'ילה ולחלופין ארגנטינה, בישראל. אתם יודעים מה – תתגברו.
זהו, במחנה הזה נשאר שלושה לילות – מחר המירוץ עושה סיבוב גדול וחוזר הנה, וגם את יום המנוחה נבלה כאן. לפיכך, ובמונחי המירוץ הזה, הוא ראוי בהחלט לתואר בית. להתראות.
יום שבת, 7.1.2012 -
נתחיל מהסוף – אמצע מירוץ מאחורינו וצוות פוינטר נגב ממוקם היטב במקום ה-36 אחרי שסיים את היום במקום ה-40. סיכום מלא של החצי הראשון יצא מחר, לגבי היום רק אציין שמלבד תקלה מצערת בקילומטרים האחרונים ממש שגרמה לעיכוב של כשעה היה היום, שהמארגנים הכתירו אותו כיום הקשה השבוע, חגיגה אחת מתמשכת של דיונות ועוד קצת דיונות ועוד כמה דיונות לקינוח ושבהן עשתה הצוללת, תחת ידו המיומנת של רז בהכוונתו המדוייקת של הלל, בית ספר לכלים גדולים, צבעוניים וחזקים ממנה – הלל מציין בתמיהה שגם הוא, שמכיר את האוטו עד הבורג האחרון, נדהם לראות מה הוא יודע לעשות בדיונות.
אנחנו נתקלנו בצוות פוינטר נגב לקראת סוף היום באיזור הק"מ ה-380 בכניסה לעליה הרעה ביותר של היום – מאות מטרים של חול תחוח ותלול שבתוכו מזמזמים רכבים צבעוניים, עולים, מאיטים, מסבסבים ויורדים חזרה במקרה הטוב, נתקעים על עומדם ומחלצים בקושי לאחור במקרה הרע – למעשה, במהלך השעתיים שבילינו שם, עלו את העליה הנוראית כמה טרקטורונים, משאית צ'כית אחת ועוד רכב – זהו. היתר עקפו את המכשול באיגוף ימני רחב, חלקם לאחר דקות ארוכות של נסיונות טיפוס כושלים וחלקם, כמו צוות פוינטר נגב, לאחר בחינה מהירה של האופציות וקבלת עצתם של כמה מקומיים שוחרי טוב שהפנו אותם לציר הנכון. אנחנו תרמנו את חלקנו בכך שהפננו את צ'ארלי גוטליב, ואת משאיתו, מס' 514, לציר העוקף ובכך חסכנו לו זמן יקר.
דווקא היום התחיל מבחינתנו כחצי יום מנוחה – המארגנים איחרו מאוד את מועד הזינוק, הקטע הקשה והמעניין היא לקראת סוף הסטייג', כ-40 ק"מ ממחנה הלילה וממילא יצאנו לשטח רק בשתיים אחר הצהריים. מהר מאוד התברר שנקודת התצפית שקבעו המארגנים היא סתמית לגמרי וכך מצאנו את עצמנו מתנהלים במקביל לסטייג', עוצרים מדי פעם לצלם וממשיכים. באותו קטע תפר הציר רכס גבעות מכוסות חול בהפרשי גבהים של עשרות ומאות מטרים – מבחינת המתחרים ורכביהם החזקים לא היווה הקטע בעיה מיוחדת אבל אנחנו, בהיילקס סטנדרטי, נאלצנו להקדיש זמן לבחירת הציר הנכון וללחוץ את הרכב אל מגבלותיו הדינמיות על מנת להוסיף ולהתקדם.
לבסוף, כאמור, הגענו אל אותה עליה בה התמקמנו עד שאור אחרון אילץ אותנו להתקפל למחנה הלילה, שם פגשנו את צוות פוינטר נגב עייפים ולא ממש מרוצים – מתברר שקטע הדיונות הבעייתי היה, אכן, לקראת סוף הסטייג' בקטע של הגענו אליו וממש בסופו, כשני ק"מ לפני הגלישה האחרונה לסיום במחנה הלילה, כשלה ההנעה הקדמית ברכב, מה שאילץ את הצוות למאמץ רב, כולל הורדת לחץ האוויר מאחור ל-PSI 7 בלבד ושימוש אינטנסיבי בשפאלות עד לקריסת המגבה ההידראולי המובנה השמאלי ועלה להם, בסופו של דבר בעיכוב של כשעה. למזלם, יצאו בחורינו מהדיונות למחנה הלילה בטרם חושך ובכך זכו בשנת לילה וביום מנוחה מלאים – עקב רמת הקושי, רוב הסיכויים שצוותים שלא הספיקו לצאת באור יום (כמו הצוות ההולנדי, למשל) יאלצו להמתין לבוקר על מנת להוסיף ולהתקדם וממילא יפסידו חלק ניכר מיום המנוחה.
זהו – הלילה ישנים טוב, מחר, כאמור, סיכום חציו הראשון של הראלי, כביסה ותיקונים ברכב (הנעה קדמית ושמשה במקום הראשון), יש מקום לאופטימיות – לילה טוב.
יום ראשון, 8.1.2012 -
אז מה היה לנו היום – הכל חוץ ממנוחה: הבוקר מוקדם הביא איתו בשורה משמחת. התברר שהכשל בהנעה הקדמית בסוף הסטייג' אתמול נבע לא מבעיית דיפרנציאל קדמי כמו שחשש הלל אלא מציריה שמאלית קדמית שבורה – זה הכל. פחות משעה עבודה בידיו המיומנות של הלל והרכב כשיר שוב לתנועה. חוץ מזה הוחלפה השמשה הקדמית הסדוקה וטופלו הרבה מאוד עניינים קטנים ומציקים שעד היום לא היה זמן לתת עליהם את הדעת – החל מהחלפת רצועות וכלה באלתור מגן חדש לציריה הקדמית במקום זה שנתלש עקב השבר במוט המייצב. רז שרד בשלום את המקלחת ותגלחת המסורתיות של אמצע המירוץ ובין לבין, צפינו כל היום באחרוני המתחרים יורדים מן ההרים לאחר לילה קר בדיונות, כולל לפחות חמישה אופנועים שפשוט נשלפו מהשטח באמצעות מסוקי המארגנים ישירות למחנה בדרך הביתה. אחד מאותם צוותים חסרי מזל, אגב, היה הצוות ההולנדי, שחבר למחנה רק בשעות אחר הצהריים.
עכשיו כבר לילה, צוות פוינטר נגב בשק"שים לקראת היום הראשון של שבוע המירוץ השני מחר, בדיוק עכשיו חזרתי מנסיעה מטורפת העירה דרך התנועה הפקוקה של מוצאי סוף השבוע כדי להספיק לקחת את האוברולים של רז והלל מהמכבסה היחידה הפתוחה בעיר ביום ראשון לפני סגירתה, זמן לסכם את מחצית המירוץ -
עקב השינויים במסלול המירוץ ובניגוד למרוצים קודמים, הוצבה השנה דרישה חד משמעית מצד המארגנים למשאיות סיוע 4X4, מה שהוציא מכלל חשבון את המשאית ששימשה את הצוות בראלי דרך המשי. הכנת משאית כזו או, לחילופין, שכירת שירותיה של משאית זרה היא עניין של עשרות אלפי אירו – הרבה מעבר ליכולותיהם הכספיות. לפיכך לא נותרה ברירה בידי צוות פוינטר נגב אלא להביא לדקאר קונספציה חדשנית – זהו, כנראה, הצוות היחיד בראלי שלבד משירות הובלת חלפים איננו נהנה מסיוע כלשהו, אם להתעלם לרגע מהתמיכה המוראלית המאסיבית מאת צוות התקשורת האמפטי שלו ונכון להיום, בכל הזהירות הראויה אפשר לקבוע שהקונספציה עובדת – נכון, שולי הבטחון של הצוות קטנים להחריד במובן הזה שכל תקלה בינונית ומעלה פירושה סוף המירוץ מבחינתנו, התנהלות זהירה ואחראית היא שם המשחק וגם למזל תפקיד חשוב – השבר בציריה אתמול, אילו התרחש רק כמה ק"מ מוקדם יותר בלב הדיונות האכזריות של האטאקמה, היה ללא ספק תוקע את הצוות למשך הלילה או יותר וגורם בכך לאובדן יום המנוחה היקר במקרה הטוב, המירוץ כולו במקרה הפחות טוב.
במצב עניינים זה יש חשיבות גדולה להתנהלות הצוות – על נהיגה שקולה ואחראית דיברנו, זה רז, כל היתר, הלל – נווט ביום, מכונאי בלילה, שלוש שעות שינה בממוצע ושוב – נווט ביום, מכונאי בלילה וחוזר חלילה. לזכותו עומדת, כמובן, הכנת הרכב הקפדנית קודם ליציאה – שיקול דעת ואחריות בצד, צוות פוינטר נגב בא הנה לתת עבודה ואי אפשר לרוץ עם הגדולים בלי להעניש את הרכב ק"מ אחרי ק"מ במשך שעות רבות בכל יום – בתנאים אלה, האמינות המיכנית שמפגינה הצוללת מרשימה בכל קנה מידה, התקלות מועטות יחסית ותיקונן מתבצע באותו לילה כך שהרכב מזנק למחרת תקין, לפחות למראית עין כי מתחת לפני השטח, ובהיעדר היכולת להתעסק בתחזוקה מונעת, הולכים ומצטברים הבלאי, השחיקה ועייפות החומר. בתנאים אלה, הכשל באחת ממערכות הרכב העיקריות הוא, למעשה, בלתי נמנע והשאלה היחידה בעצם היא מה ייגמר קודם – האוטו או הדקאר.
אז יום המנוחה מאחורינו ומחר יוצאים שוב צפונה בדרך הארוכה ללימה, פרו בסטייג' ארוך אך מהיר. צוות פוינטר נגב ילבש את האוברולים הנקיים שלו, יתכנס בצוללת, יתקין את ספר הדרך, יאפס ספידומטרים, ימתח צוואר וגב עייפים, יחייך זה אל זה כדרכם של מכרים וותיקים, יסמן שלום למרשלים בנקודת הזינוק ויפליג שוב לדרך. ואי שם במהלך הסטייג' נמתין לו, טל ואני, ממקומנו על הקווים בהצגה הכי טובה בעיר בעונה הזאת של השנה ונקווה לטוב, הכי טוב.
יום שני, 9.1.2012 -
"קדימה ללימה!!!" אני צורח מלוא ריאות כשהרכב הצהוב חולף על פני בכניסה לעיקול מעל CP1 בק"מ ה-65 של הסטייג' היום. רז הימן עונה לי בעאלק צופר המשטרה שלו ואז, בשיא הפניה, יורד על הגז, אחורי הצוללת המעוצבים מחליקים בחינניות החוצה בתוך האבק תחת גלגלים אחוריים מסתחררים ואז תיקון ההיגוי הקל המתבקש מיישר את הרכב וכבר הם שועטים קדימה, קדימה ולמטה, אל עבר אוהלי המרשלים המנצנצים בעמק, מקום בו חוצה הציר את אחד הכבישים הישרים, הארוכים, המובילים אל המקום הזה.
חוץ מזה, אין מה לספר – יום מהיר ומאובק ומוצלח אם כי קשה ברמה הפיזית עבר על כוחותינו, בלי פנצ'רים, למעשה בלי לצאת מהרכב מזינוק ועד סוף, קצת שיחקו בתופסת עם 530, המשאית הצ'כית – זינקו אחריה, עקפו אותה בקילומטרים הראשונים נעקפו ועקפו שוב, ל-CP3 הגיעו ממש לפניהם ואז כשל ברקסים אצל הצ'כים אילץ אותם להאט ושיחרר את צוות פוינטר נגב לשייט בנחת אל המקום ה-32 היומי, 33 בכללי – יום משעמם, ככה אנחנו אוהבים.
היות וציר המירוץ והציר המינהלתי היו היום מקבילים הצלחנו לתפוס את הצוות פעמיים, כמעט שלוש – מעל CP1 כאמור ואז שוב ב-CP3 ואם לא היינו מתעכבים שם לצלם עוד כמה תמונות היינו פוגשים אותם גם בסיום. בפועל, גם 150 קמ"ש בכבישים הצ'יליאנים הישרים כסרגל (בדיוק כמו הארגנטינאיים רק מדבריים) לא הספיקו לנו כדי לפצות על העיכוב ולבסוף השגנו אותם במהלך קטע הקישור האחרון – כמה תמונות תוך כדי תנועה, ברכות, איחולים על יום מוצלח ומיץ תפוזים בתחנת הדלק הקרובה ואז גולשים דרך העיר האפורה אל חופי האוקיינוס השקט (מים לים בשמונה ימים) ולאורכם עד למחנה הלילה – מקלחת, תגלחת וארוחת ערב, טיפול שגרתי ברכב (עוד תוצאת לוואי חיובית של יום ללא תקלות) ולשק"ש.
בינתיים, הקילומטרים מתחילים לתת את אותותיהם בשורות המתחרים – נכון לשעה זו קיבלו רק 104 צוותי מכוניות תוצאות עבור סטייג' 8, היום, צוות 464 ההולנדי למשל כשל, אמנם, בכוחותיו האחרונים החוצה מארגז החול של קופיאפו אתמול אחר הצהריים אבל היום בבוקר התברר לו שפיספס נקודת ציון אחת יותר מדי והוא מחוץ למירוץ, מתלווה אלינו בציר המינהלתי ללימה, לפולני שנוהג במשאית מס' 551 נמאס – שורה של תקלות בכלי, כולל שתי שרפות שפרצו במנוע, גרמו לו להרים ידיים ולפרוש, אופנוע אחד מקהל לקוחותיו של פיטר, מס' 31, נצפה על משאית המטאטא לפני יומיים כך שבכל יום יש לנו פחות כלים לסקר וכתוצאה מכך יותר זמן ואנרגיות להשקיע בצוות פוינטר נגב שלנו.
עד כאן להערב – בתדריך מוקדם יותר הוכנסו כמה שינויים משמעותיים למהלך המירוץ מחר – בין השאר, הפך קטע מהסטייג' הארוך ביותר במירוץ השנה לקטע קישור כך שלמעשה יתקלו המתחרים מחר שני סטייג'ים נפרדים. יום ראשון בשבוע המירוץ השני הסתיים בהצלחה וצוות פוינטר נגב נכנס לשק"ש אופטימי מתמיד – לילה טוב.
יום שלישי, 10.1.2012 -
יום מטורף, מטורף -
דווקא התחיל רגוע – יצאנו בבוקר ל-CP1, 12 ק"מ בתוך הסטייג', התמקמנו על גבעה רמה מעל הכביש, צילמנו אופנועים, צילמנו מכוניות, משאיות, עשרות צ'יליאנים נלהבים, היה בהיר, קריר וצלול עד שהגיעו המשאיות ומאז בעיקר מאובק, אחר כך צילמנו את צוות פוינטר נגב חולף באלגנטיות, את המשאית הצ'כית שנשארה במירוץ רצה אחריו ואז חיכינו חצי שעה לעוד משאית טטרה (מקבוצתו של לפראייס, מס' 501 – עוד נחזור אליו) מלקוחותיו של פיטר ועפנו צפונה.
שעתיים של דהירה בכבישים הפתוחים, הישרים, המדבריים, ופיטר מכניס אותנו למעבר מים כשלושה ק"מ לפני סיום הקטע התחרותי הראשון היום. אנחנו מכינים עצמנו לאכזבה – הרי עד היום התבררו כל מעברי המים כשלוליות דלוחות – ובמקום זאת נתקלים בפלג איתן מפכפך בעליזות בלב השממה שסביבו ובתוכו כבר פזורים הרוכבים – חלק חוצים ברגל בעזרת כמה מקומיים מסורים (בשלב הזה אף אחד כבר לא מעז לחצות על האופנוע), חלק מנסים להתניע אופנועים שטבעו, אחד באופן ספציפי מקלל את האמ-אמא של פטרהנסל – לנהגים המובילים שמתחילים להגיע עכשיו אין זמן למשחקים והמראה הימנית של מס' 302 מטיחה אותו בכוח לתוך המים.
טל ופיטר מתמקמים בתוך המים ומצלמים בקדחתנות, אני נשאר על הגדה ומסייע ככל יכולתי לרוכבים העייפים – לאחד עוזר להתניע אופנוע סרבן, לשני מביא מים, לשלישי עוזר לדחוף את האופנוע מהציר (נהגי המשאיות לא רואים ממטר) – בשלב הזה של המירוץ, כל כך הרבה מאחוריהם, כל כך הרבה לפניהם, ועוד המעבר המחורבן הזה באמצע יום ארוך, מהיר, חם ומאובק – האנשים עייפים, שמחים לכל עזרה קטנה, לכל מילת עידוד – המשפט That's The DAKAR נשמע הרבה, מזכיר לאנשים בשביל מה הם פה, מה באו לעשות.
נהג משאית קאמאז אחד מאבד את הסבלנות ומנסה לעקוף רוכב באמצע המעבר, מסתבך בקטע עמוק במעלה הזרם ומבלה כמעט עשר דקות בהשתכשכות מאומצת במים עד שהוא נחלץ לבסוף ועובר אבל חוץ ממנו, כל מי שאינו אופנוען עובר בלי דרמות מיותרות, כולל צוות פוינטר נגב ואחריו הצ'כים. בסוף זה נגמר – למעט שניים, הנגררים אחר כבוד לסיום הסטייג', כל השאר מצליחים להניע לבסוף ולצאת מן הערוץ – עוד מילה טובה, טפיחה על הכתף וכבר הם בדרכם ואנחנו מתקפלים למחנה הלילה.
140 קמ"ש בקטע ארוך וישר כמה ק"מ לתוך קטע הקישור ואני מזהה התקהלות בצד הכביש, כ-30 מטר משמאל שוכב גוש שחור-צהוב מוזר, לוקח לי שניה להבין שאני מסתכל על משאית הפוכה – הטטרה של לופראייס, מס' 501, נטולת גלגלים קדמיים, שוכבת על הראש. אנחנו חונים בצד ויורדים בדאגה למטה – הנהג והמכונאי כבר מטופלים, הנווט מסתובב שמח, טוב לב וללא שריטה, הרבה דם על כלוב ההתהפכות המאסיבי בצד הנהג. מסתבר שבעת התאונה נהג ברכב המכונאי, ב-110 קמ"ש בכביש הישר הבחור נרדם, המשאית עפה חצי שמאלה, ירדה את המתלול הקטן בצד הכביש, עברה ביסורים עוד כ-60 מטר ואז ננעצה בתלולית, הגלגלים הקדמיים ניתקו והיא הפליפה קדימה על גבה. הצוות לא היה חגור ולא חבש קסדות ומכאן התוצאות הלא נעימות.
בתוך עשר דקות מהגעתנו נוחת במקום מסוק צבאי צ'יליאני, לופראייס והמכונאי שלו מועמסים פנימה ועפים משם וכך גם אנחנו. חצי שעה מאוחר יותר, כשפיטר מתראיין בלייב לטלויזיה הצ'כית באמצעות הלוויני שלו בקשר לתאונה, מתברר שהנייד של טל, עורק הקשר שלנו לארץ, נעלם. חוזרים חזרה למקום התאונה במחשבה שאיבדנו אותו שם – לא – יוצאים חזרה, ורק ב-9:45 בערב כונסים למחנה הלילה לאחר יום גדוש אירועים.
וצוות פוינטר נגב, הכל בסדר, תודה ששאלתם – סיימו עוד יום חסר אירועים במקום ה-30 ביומי ובכללי, רז סבל קצת מכאבי בטן במהלך הסטייג' (אולי לאות הזדהות עם הלל) אבל התגבר יפה וסיים והצוות ממשיך את התקדמותו המסודרת והמחושבת במעלה הדירוג בדרך ללימה (שעדיין נראית מכאן רחוקה, אבל כבר לא נורא נורא רחוקה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון) – לילה טוב.
יום רביעי, 11.1.2011 -
סוף סוף יום משעמם – קמנו בבוקר, ציחצחנו שיניים, אכלנו ארוחת בוקר, נסענו ל-CP1 בק"מ ה-173 של הסטייג', חיכינו, חיכינו, חיכינו באבק המאוס של האטאקאמה, אחר כך עברה המשאית הצ'כית ואז חיכינו עוד קצת, הפעם בחרדה הולכת וגוברת – אתמול סיים צוות פוינטר נגב לפני הצ'כים, כלומר זינק לפניהם הבוקר, כלומר אם הם לא פה לפני הצ'כים משהו לא טוב קרה. דווקא אתמול רז והלל נשמעו אופטימיים – הבולם שנשבר אתמול הוחלף בערב, וגם הבולם בו נתגלתה נזילה שלשום, וגם שני הבולמים הנותרים ככה ליתר ביטחון, כך שלמעט בעיית ההתנעה-לאחר-דימום-כשהאוטו-חם ומוט מייצב קדמי שבור שהקשחת המיתלים איינה כמעט לגמרי את השפעתו הרכב יצא הבוקר מהמחנה תקין לחלוטין – טוב, תקין בהתחשב בנסיבות, כמובן.
אחרי עשרים דקות, בכל אופן, הם עוברים, סירנת המשטרה הטפשית שלהם מייללת באושר, מיד אחרי ג'ומבו הגדול והצהוב, אותה מנווט צ'ארלי גוטליב ידידנו. כהרגלו, בכל אופן, מגיע צוות פוינטר נגב באבק של מישהו אחר וכך נמנעת ממני ומכם מנת הוידאו המקצועי-לעילא-בנסיבות שאני מנפק מדי יום באדיבות מצלמת-הקסדה-המעפאנה-ב-70-דולר-מדיל-אקסטרים שהבאתי איתי והנייד הצנוע שלי שהפך, בצוק העיתים ובהיעדר ציוד וידאו איכותי ורדיו-דיסק ברכב העיתנות שלנו למרכז הבידור והתיעוד בנוסף ליעודו המקורי.
הם עוברים ואנחנו נכנסים לרכב ונוסעים 400 ק"מ למחנה הלילה ב-אריקה, האחרון על אדמת צ'ילה. מגיעים לשם ב-6:15 אחר הצהריים ומיד רצים לבדוק את השמועות שעברו במהלך הדרך בדבר מהפך ואכן – את CP1 הם עברו במקום ה-42 (ראינו בעצמנו) כך גם את CP2, ב-CP3 הם כבר במקום ה-25(!) וכך גם הם מסיימים – 25 היום(!!!), 27 בכללי(!!!!!!). טל ואני מסתכלים זה בזה בתדהמה ושלוש מילים עוברות בינינו – מטורף, מטורף, מטורף.
ב-9:00 בערב נוחת הזוג המאושר במחנה ועל ארוחת ערב דשנה (לזניה) מספר על יום רב תהפוכות – ישר בהתחלה תוקפים את רז כאבי הבטן הזכורים לרע מאתמול, שינוי תנוחה, הרפיית רצועות, הלל מרכך את המיתלים למקסימום ויוצאים לדרך. בינתיים עוקפים אותם המתחרים שזינקו אחריהם, ביניהם שיירה של שש משאיות. הקטע הראשון הוא בריכת פודרה אחת גדולה והצוות אוכל קש בנסיון לעקוף את העוקפים – משאית בפודרה היא צרה צרורה. כשהעניין המעיק הזה מאחוריהם פוגע רז בסלע גדול ומכופף חישוק אחורי שמאלי (כהכנה לקטע הדיונות הקשה אותו הבטיחו המארגנים היום יצא הצוות לסטייג' על צמיגי חול רכים ופגיעים) – בעודם מחליפים גלגל צופים רז והלל בתסכול איך השיירה שעקפו זה עתה חולפת על פניהם שוב. מחליפים ושוב חוזרים למלחמה ורק בקטע הדיונות מתחיל הכיף – מורידים לחץ בצמיגים והצוללת עפה בדיונות הגבוהות כמעשה קסמים – מתחרה מימין ומתחרה משמאל, פה אחד תקוע ושם משאית הפוכה ובין כולם חולף צוות פוינטר נגב ללא פגע וללא עצירה, מנווט עצמו בנחישות למקום ה-25 בסטייג' – פשוט לא ייאמן.
מחר אנחנו עוברים לארץ חדשה ושעתיים אחורה ואי לכך ובהתאם לזאת משכימים קום כבר ב-4:00 לפנות בוקר – עוד ארבעה ימים למירוץ, מתוכם שלושה אמיתיים, מחלק זה של צ'ילה בוודאי לא נצטער להיפרד – מדבר כזה עוד לא ראיתי – ומעבר לגבול מחכות לצוות פוינטר נגב הדיונות הגבוהות בחלק הזה של הכדור, אם לסמוך על טענתו של מתחרה פרואני מס' 433 שפגשנו ביום הבדיקות במאר דל פלאטה – לילה טוב.
יום חמישי, 12.1.2011 -
דווקא התחיל יפה היום – מעבר חלק בגבול עם פרו ושעתיים אחרי זה אנחנו כבר עולים מול ראשוני הרוכבים בק"מ ה-123 של הסטייג' הראשון (מתוך שניים) היום למרגלות הר חול כביר ויפהפה – המרשים ביותר במירוץ עד כה. השעות נוקפות, אופנועים ומכוניות, רובי גורדון בתצוגה אגרסיבית כהרגלו (טוב עכשיו, אחרי פרישתו המצערת של אל עטייה בהאמר השני הוא חייב לספק פי שניים אקשן) ואז צוות פוינטר נגב חלקים, חרישיים ומהירים כהרגלם – בדיוק מקום, בדיוק בזמן, אפילו טיפה מוקדם משציפינו.
היות והמשאיות הוזנקו היום, בצעד תמוה, אחרי המכוניות אנחנו מחליטים לא להמתין למשאית הצ'כית ועפים משם במטרה לפגוש שוב את רז והלל במהלך הסטייג' השני היום. בדרך אנחנו עושים היכרות ראשונה עם פרו, מדינת עולם שלישי לכל דבר וניגוד מסחרר לצ'ילה וארגנטינה – ערים אפורות, מוקפות סלאמס, כפרים מרודים שהשלטים של קוקה קולה ונסטלה הם הדבר היחיד הצבעוני בהם, האנשים עניים, הששים לעזור. משום מה, אני מרגיש כאן הרבה יותר נוח, כנראה שריד לימי התרמילאות העליזים שלי – איכשהו נדמה לי שככל שהסביבה ענייה ומרודה יותר ככה הישראלי המטייל מרגיש יותר נוח (לפחות הישראלים המטיילים בגיל מאוד מסויים).
הכניסה שלנו לפרו חפוזה – בלי מפה, בלי גרוש מקומי (מזל שבכניסה לכביש אגרה שצץ פתאום באמצע שום מקום הסכימו לקבל כסף צ'יליאני) בלי שום מושג איך נקרא המטבע המקומי או מה השער שלו – בעיר אילו פיטר מחליף 100 אירו עם איזו אשה ברחוב בלי שיש לו מושג בכלל מה הוא מקבל – הזוי לגמרי. אחרי זה אנחנו יוצאים לכביש חוף יפהפה, רחב וחדש, שהופך לסתם כביש, אחר כך לדרך עפר שנגמרת, כמה סמלי בבית קברות של כפר מקומי. כמה מקומיים מפנים אותנו לדרך עפר אחרת, שהופכת לכביש, עוברת דרך עוד עיירה, שלטי הכוונה אינם בנמצא אבל האנשים שמחים לעזור ואחרי שעה מורטת עצבים אנחנו יוצאים סוף סוף לכביש הראשי המוביל למחנה הלילה.
בדרך ל-CP2 מתחילות לטפטף שמועות מהחמ"ל של איריס בארץ על צרות ואכן, ההמתנה שם לצוות ארוכה ומורטת עצבים – בסוף הם עוברים, חצי שעה אחר כך עוברת גם המשאית הצ'כית ואנחנו כונסים למחנה הלילה, מקדימים בארבעים דקות את צוות פוינטר נגב המתאר יום קשה במיוחד – הדיונות הראשונות, שבסופן נפגשנו לראשונה נתפרו בקלות ובמהירות אלא שבהמשך הופיע, בסופה של ירידה תלולה שאין להתחמק ממנה, נקיק מלא פודרה שתקע את הצוות היטב, כולל שימוש בשפאלות, בהמשך, ובדיוק בסופה של עליה ותהום לצידה נשבר תפוח הגה – שוב עיכוב לצורך תיקון, בסטייג' השני שוב שקיעה בפודרה בואדי טכני ולקינוח, התיישבות על איזו דיונה קטנה – רז מספר שרק בתקיעה הקטנה האחרונה הזאת האירה עליו ההבנה שהיום זה לא היום שלו ואיתה שלוות הנפש המתבקשת.
מאידך, בערב מתברר שכשיורד גשם, כולם נרטבים – על אף כל הקשיים והעיכובים מסיים צוות פוינטר-נגב את היום במקום ה-27 ועולה למקום ה-24 בדרוג הכללי.
הסטייג' מחר קוצר ב-49 ק"מ עקב גשמים כבדים שירדו באיזור והפכו מספר מעברי מים לבלתי עבירים, אנחנו נפגוש אותם לקראת הסוף מתמודדים בהצלחה, אנו מקווים, עם הדיונות הכי אכזריות במירוץ השנה. עמיחי, חבר של הלל מהעמק, קפץ לביקור וזכה לארוחת ערב כמיטב המסורת הצרפתית, מעבר לאופק כבר מנצנצים אורותיה המטפוריים של לימה פיתוי והבטחה ואנחנו נוסעים בדרך אליה – לילה טוב.
יום שישי, 13.1.2012 -
עוד יום קשה עבר על כוחותינו – צמיג אחורי נפרק בכניסה לאמבטיה קטנה ורעה ממש בתחילת קטע הדיונות הקשה של היום, הצוללת מושכת במעלה האמבטיה עד כ-15 מטר מהיציאה וזהו, שעה עבודה – להחליף גלגל ואז להרים את האוטו, להכניס את השפאלות, מטר וחצי קדימה ושוב – ג'ק, שפאלות, מטר וחצי קדימה וחוזר חלילה. בשלב מסויים ג'ק אחד (מתוך השניים המותקנים ברכב) שובק עכשיו כבר יותר קשה – מורידים אוויר למינימום, מושכים עוד קצת ולסיכום מקום 43 ביומי, ירידה ל-28 בכללי, That's The DAKAR או כמו שהלל אומר – הדקאר הוא כמו סקס עם גורילה – רק היא מחליטה מתי זה נגמר (לא יודע מאיפה יש לו מושג בעניינים האלה – משהו ייחודי לאנשי העמק, אני מניח).
חוץ מזה, יום שגרתי – אנחנו קמים ב-3:30 לפנות בוקר, רצים מהר את 450 הק"מ עד לזינוק לספיישל ואז פנימה עם הציר, תופסים את דספרה טס ראשון על חוף הים. אחר כך אנחנו מושכים עוד מערבה במקביל לציר המירוץ – הטנדר על 60 קמ"ש בחול הרך, בינינו לבין האוקיינוס השקט עפים האופנועים ב-100 בערך, היה יכול להיחשב פסטורלי אלמלא רעם המנועים. לבסוף מתייצבים ביציאה מהחוף, מתעדים את רובי גורדון, שחטף חזק אתמול, מתעופף לכל עבר ואז צוות פוינטר נגב עובר ורצים לכיוון מחנה הלילה בנסכה, עוצרים לצלם את הצוות עובר ב-CP2 ואז למחנה – היות והסטייג' מסתיים בכניסה למחנה, אנחנו חוזרים על הציר במטרה לתעד את רז והלל מגיעים אבל מאות צופים מגובים בכוחות גדולים של המשטרה
הפרואנית חוסמים את דרכנו – איגוף קטן דרך השטח, כולל שעשועי עבירות קלים בחציית רכס גבעות נמוך וכבר אנחנו על הציר, מתמקמים ליד קפיצה קטנה ופוטוגנית בדיוק בזמן כדי לפגוש שם את ראשוני הנהגים – יומיים לסיום המירוץ וגם פטרהנסל ורומה, הסולידיים בדרך כלל, מרשים לעצמם שואו קטן לטובת הקהל.
שוטר ניגש אלי ומבקש ממני להזיז את הרכב מסיבה לא ברורה – אני שוקל להתווכח אבל אז מבחין שהקלצ'ניקוב שהבחור נושא בהכנס, ניצרה פתוחה, אני ניגש ומעיף את האוטו הצידה כמו ט'טלה, פחות בשל הפחד להרגיז אותו ויותר בשל ההבנה שהתייחסות כזאת לנשק היא תאונת ירי מחכה להתרחש. אחר כך מחכים לצוות פוינטר נגב, ומחכים עוד, ועוד. הכלים שעברו איתם ב-CP2 – צוות 320 (הבאגי של פטיסייר, מתחרה ישירה ברז והלל, אחד מהצוותים שעבר אותם היום בדירוג הכללי) הבאולר של צוות 379, הטטרה השחורה, הטטרה הירוקה (עוד משאית צ'כית שפיטר מתעד מדי פעם) – כולם עוברים, רק שלנו מבושש להגיע. בסביבות 4:30 אחר הצהריים אנחנו נשברים וחוזרים למחנה בנסיון לברר מה קורה – עובר על המסכים (בכל מחנה מוצבת עמדת מידע ובה, בין השאר, מסכי מגע שימושיים, מעודכנים תמיד), ובבדיקה השלישית עולה, כמטה קסם, צוות 376 במקום ה-43 היומי וה-28 בכללי. כשאני חוזר לקבוצה הלל ורז כבר חונים בצד – אבן נגולה.
מחר יום מירוץ אמיתי אחרון, קצר אבל עבה – 275 ק"מ, מתחיל ב-10 ק"מ של דיונות רעות ועוד עליה קשה ותחוחה ושני ארגים קטנים לקראת הק"מ ה-182 וה-203 – הדקאר הזה לא נגמר עד שהוא נגמר – עוד יומיים למניאק, קדימה ללימה!
יום שבת, 14.1.2012 -
ב-2:00 אחר הצהריים המדבר של פיסקו לוהט – המארגנים שמו את המחנה פה על משטח של פודרה אפורה, משאיות סיוע שקועות לכל מלוא העין (סוף סוף הבנתי מאיפה באה הדרישה לסיוע עם הנעה 4X4), מרטינה מספרת לי שהמקלחות פה הן הכי טובות במירוץ עד כה, אני מתרצה – אחרי הנסיון לחלץ רכב עיתונות כבד שנתקע בכיס ממש בכניסה לדיונות ("כיס" – מונח חדש שטבע רז והמתאר אמבטיה קטנה המסוגלת לאכלס רכב אחד בלבד בדרך כלל) יש לי חול במקומות שאני מתבייש לתאר. אני הולך להתקלח, מרטינה צדקה – הזרם חזק שופע וקריר ושכבות חול, זיעה ואבק של ארבעה ימים נשטפות. בדרך חזרה לקבוצה אני עובר דרך מרכז המידע לבדוק מה המצב, מקיש 376 על הצג והתוצאה קופצת – מקום 23 ביומי – אנשים מסביב בוהים בתדהמה בישראלי המוזר הקופץ באושר מול המסך.
חוץ מזה, עוד יום סטנדרטי – קמים בבוקר, נוסעים 100 ק"מ לתחילת הסטייג' ואז עוד שישה ק"מ פנימה במישורים החוליים העצומים עד לתחילת קטע הדיונות הראשון, שם אנחנו מתמקמים בצמוד למתחם VIP וכמה עשרות צופים נלהבים. כשאנחנו מגיעים החול עדיין בתולי – דספרה מגיע ראשון, מהסס קצת ואז פותח קוליס ישירות לתוך הדיונה, קוליס שבהמשך היום יהפוך לדרך ראשית סלולה היטב באדיבות יתר מתחרי הראלי החוסכים לעצמם את ההתלבטות.
המתחם שבחרנו לנו שופע פעילות – על הרכב שנתקע בכיס, ושבשבילו הוצאתי שפאלות ("הושפאלתי", בלשונו הציורית של הלל) ואת הנשמה כבר דיברתי, רכב של המארגנים מתהפך על צידו בנסיון לחצות דיונה קטנה, כמה צופים הופכים אותו חזרה על הגלגלים והוא ממשיך בדרכו, משאית אחת נתקעת בשיא הדיונה, רכב שבא אחריה מנסה לעקוף, נופל לשיפוע צד, נחלץ בקושי וחוזר לציר מניס מדרכו צופים מבוהלים, נהגה של קאמאז כחולה אחת נסחף קצת ונכנס חזק מדי לסכין קטנה, הכלי הכבד מתרומם ונוחת על האף – שניה אחת של מתח הוא מתנדנד, מנסה להחליט אם לכאן או לכאן ואז נוחת בכבדות על הגלגלים וממשיך בדרכו. בעקבות התוצאה החלשה שלו אתמול מגיע צוות פוינטר נגב מאוחר, חלק וחרישי כהרגלו אבל טל, שהתמקם בהמשך, חוזר ומדווח על עצירה שלהם לצורך החלפת גלגל – לא התחלה טובה לסטייג' של 275 קילומטרים קשים.
אחרי שרז והלל עוברים אנחנו כונסים למחנה הלילה, מקלחת, לוח התוצאות, כשאני חוזר הצוללת הצהובה כבר חונה לה בנחת במתחם הקבוצה – ברכות, חיבוקים ורז מספר על יום משוגע, שצחוק ודמע משמשים בו בערבוביה – בצד הצחוק הוא מתאר מעברי דיונה על חוט השערה בין כיסים עמוקים, טיפוס בשיפועי צד מסמרי שיער לצורך מעבר הכרחי באוכפים, בלי שקיעות ובלי התקעויות למרות יום שעל אף ספר הדרך היה כולו חול, ועוד חול ועוד קצת חול ובכלל – אושר גדול. בצד הדמע מספר רז על שני גלגלים פרוקים – אחד בק"מ השישי, השני בק"מ ה-40, שני גלגלים שבהמשך עפו מאחורי הרכב בנסיבות תמוהות ואבדו לבלי שוב, על CP שבוטל ללא הודעה מוקדמת ושבעת החיפוש אחריו עקפו את הצוות שלוש משאיות שנעקפו קודם לכן בעמל וסיכון רבים בתוך האבק, על הרכב שהגיע לסיום על ליטר הסולר האחרון כי אף אחד לא הכין את הצוות לכל כך הרבה חול, כאמור ובעיקר על ההפתעה – באופן מסורתי, הימים האחרונים בדקאר הם ימים קלים יחסית המאפשרים למתחרים ששרדו ללקק את פצעיהם בדרך לקו הסיום המיוחל – בדקאר הזה, הלל מדרג את שני הימים האחרונים כקשים ביותר במירוץ מלבד היום השביעי בקופיאפו.
עד כאן, חברים – על המחנה כבר שורה הרוח הנוגה של סוף המירוץ, אנשים עייפים אורזים את מטלטליהם ומתכוננים לדרך הארוכה הביתה, מחר עוד סטייג' ראווה קצר בדרך ללימה, פודיום ונגמר – אם לא תהיה הפתעה של הרגע האחרון (ובדקאר, כידוע, אין הפתעות שמחות) צוות פוינטר נגב יסיים את המירוץ במקום ה-26 המאוד מכובד וראשון בין הרוקי'ס אבל את התודות, הברכות, התשבוחות וההשתפכויות, אשמור, ברשותכם, למחר כי איך אומרים פה במחנה – זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
יום ראשון, 15.1.2012 -
היום הכי קשה שלנו במירוץ עד עכשיו, ללא ספק – בבוקר עוד התיימרנו, טל ואני, לתפוס את ראשוני הרוכבים בסיום הסטייג' הקצר אבל אור עלוב והתגודדות צופים וצלמים על קו הסיום שלחו אותנו ישירות ללימה. נכנסים לפארק אסיסטנט, מקום חנייתם האחרון של רכבי הסיוע לפני העלאתם למעבורות בדרך חזרה לצרפת ואז בשאטל לפודיום הסיום, לצפות בצוות פוינטר נגב ברגעי תהילתו, אלה שכל כך הרבה גריז, יזע ודמעות (דם לא, תודה לאל) הושקעו בהשגתם.
המסע אל הפודיום הנכסף התחיל בשורה של באונסרים קשוחי מבט האחראים על הכניסות לאיזור שהתגים שלנו לא עושים עליהם שום רושם וששולחים אותנו מאחד לשני עד שבסופו של דבר אנו מצליחים להשתחל פנימה לבימת הצלמים המוגבהת, המשיך בשורה ארוכה-ארוכה של רוכבים, גיבורים אחד-אחד, אין ספק, העולים ויורדים בפודיום, הם וצוותי הסיוע שלהם, מערכת רמקולים ענקית בדיוק מאחורינו משדרת את הבאסים ישירות לעמוד השדרה, השמש קופחת ואנחנו לא אכלנו כלום מאתמול בערב. באנחת רווחה אנחנו משחררים את שלושת הרוכבים הראשונים – דספרה, קומה ו-רודריגז לדרכם והמכוניות מתחילות לעבור אבל לאחר עשר הראשונות החליט מי שהחליט שהגיע הזמן לקצת משקל כבד וחמש המשאיות הראשונות עוברות גם הן – רק בשעת אחר הצהריים מאוחרת מואילים בטובם רז והלל לגאול אותנו מיסורינו – מעמד הפודיום מרגש, דגל כחול לבן נפרש על הרכב החבוט, על מגן הפרספקס השקוף הנושא את טבלת הדקאר המוזהבת נכתב בצרפתית – מקום ראשון מבין המתחרים בדקאר לראשונה – כל הכבוד.
אחר כך טל ואני מתכבדים בארוחת צהריים אצל מזללה מקומית, אני תופס תנומה קלה על ספסל בזמן שפיטר מחכה למשאית הצ'כית ואחר כך לטטרה השחורה ואז אנחנו חוזרים לפארק אסיסטנט, מתארגנים על הציוד, נפרדים בחיבוקים מפיטר והקבוצה הצ'כית שטיפלה בנו כל כך יפה בשבועיים האחרונים ונוסעים למלון – רז חוגג במקלחת ראשונה מאז מאר דל פלאטה (עניין של מסורת), ארוחת ערב במסעדה מקומית, עבדכם הנאמן כותב שורות אלה דרך עפעפיים סגורים למחצה ולמיטות – שימו לב – מיטות ממש! ולא איזה שק"ש שנפרש בחופזה באוהל בתוך רעמי הגנרטורים שמסביב – שהחיינו והגיענו.
זהו – דקאר ארגנטינה-צ'ילה-פרו 2012 הסתיים בהישג נאה לצוות הישראלי בכל קנה מידה ומזהיר לאור נסיבות היציאה למירוץ של הצוות הספציפי הזה. אשה חכמה אחת אמרה לי פעם – בחיים יש לך אחד משניים – הצלחה או תירוצים. כאן הצלחנו וממילא הסיכום יכול להצטמצם למשפט אחד – מה שתיכננו עבד ובכל זאת, בימים הקרובים אנסה להיות טיפה יותר ספציפי ומפורט בשאלה איך קרה מה שקרה אבל לא הלילה – הלילה זמן למקלחת אחת במים חמים ממש ולשנת לילה ארוכה ונינוחה במיטה אמיתית ומחר, כשהאדרנלין ישקע סופית נתחיל לברר מה הלאה.
מצידו השני של הגלובוס, גא, נרגש, מאושר ובעיקר עייף מאוד מאוד מברך אתכם צוות פוינטר נגב, הנציג הישראלי בראלי דקאר 2012 ונספחיו בלילה טוב.
יום רביעי , 18.1.2012 -
צהריים עכשיו, עוד שמונה שעות ממריאים מפה חזרה ארצה, עוד פסטיבל תקשורתי קצר לכבוד האלופים החוזרים מהמדבר ושוב – שגרה מאוסה עד לאתגר הבא. זמן לסכם, אז מה היה לנו שם -
בסוף דצמבר יצאו שני חברים ואוטו להרפתקאה של פעם בחיים – הדקאר. בדיעבד התברר שמאחורי המיתוס והתהילה מסתתרים, בסך הכל, שנה של הכנות קפדניות שבועיים של עבודה קשה – השכמה בשעה כזו וכזו מדי יום, כך וכך קילומטרים בכך וכך תוואי שטח, ועם קצת הכנה קפדנית, שכל ישר, שיקול דעת, נהיגה חזקה ותחרותית אבל בהחלט בתוך מגבלות הרכב, הצוות והנהג והנה – עמדת באתגר הזה גם בלי לגרור איתך אופרציה של מיליוני דולרים ואפילו סיימת בתוך העשירייה השלישית המכובדת ואפילו הבאת איתך הביתה את גביע הרוקי'ס – כל מה שנדרש ממך זה להכין ולהביא את האוטו לדרום אמריקה כמו שצריך ואז, במשך שבועיים, לקום בשעה הנכונה ולעבור את מס' הקילומטרים היומי הנכון, לסיים בשעה סבירה ולהכין את הרכב ליום המחרת וללכת לישון – זה עד כדי כך פשוט, כל כך פשוט, למעשה, שצריך לקחת צעד אחורה ולראות את כל הצוותים שלא שרדו את המסע הזה כדי להבין את גודל ההישג.
הצלחה בדקאר באה משני מקומות – רמת הנהיגה והניווט ורמת התחזוקה של הרכב. בעניין הראשון הוכיח הצוות את יכולתו כבר מפתיחת המירוץ – מקום 37 בסטייג' הראשון מסמן בבירור מיקום בתוך העשירייה השלישית בסוף המירוץ לפחות. כמובן, כדי להגיע לשם צריך רכב נוסע, נוסע מהר, מהר מספיק במהלך השבועיים הבאים ואם בעניין הנהיגה חלוקת האחריות בין אנשי הצוות היא שווה בערך (הלל על הניווט, רז על ההגה) הרי שבעניין התחזוקה המיכנית, אין מה לעשות, עיקר הנטל נופל על הלל – הלל בנה את האוטו, הלל מכיר כל בורג, הלל בטוח לגמרי ביכולתו לטפל באוטו בעצמו בנוסף לתפקידו כנווט וגם לאכול, לישון, לשרוד שבועיים של המירוץ הקשה בעולם, הלל מסרב לקבל עזרה מצוות הסיוע ההולנדי לא כי הוא לא צריך אותה או כי הוא לא סומך על ההולנדים – הוא פוחד להעליב את האוטו, והכי מעניין – הלל צודק: יום נהיגה ארוך ומפרך נגמר, הלל הולך לאכול, חוזר, מתנפל על האוטו, רז עוזר פה ושם כמיטב יכולתו ותוך שעתיים הרכב ניצב על ארבעת גלגליו מוכן לעוד יום מירוץ – פשוט כבר אמרנו?
וזה, אולי, מה שעשה עלי את הרושם הכי גדול במירוץ הזה – כמה הכל, אצל השלושה האלה – הלל, רז והצוללת – כמה הכל אצלם פשוט כי מבחינתם – וככל שאני, צופה מן הצד, יכולתי לשפוט -הם עושים את שלהם, והשלהם הזה הוא אותו שלהם בין אם מדובר בראלי הפרעונים, או דרךהמשי או באחה צאלים או הדקאר הגדול והנורא – קמים בבוקר ונוהגים אתמספר הקילומטרים הנדרש, ומסיימים, ומתקנים את הטעון תיקון והולכים לישון. כל מה שמסביב – הרעש וההמולה והתקשורת ואופרציה של מאות מיליוני דולרים על פני 9,000 ק"מ בשלוש ארצות ומדינה שלמה העוצרת את נשימתה מאחוריהם – כל זה תפאורה מבחינתם, איננו מעלה ואיננו מוריד – שני אנשים ורכב שבאו לתת עבודה.
כמובן, אי אפשר לשכוח את תפקידה של התקשורת – מה אני עשיתי כולם יודעים, על כך דיווחתי בהרחבה, פחות ברור מה עשה טל זהר ובכן, טל עבד קשה, לא פחות קשה לעתים מצוות פוינטר נגב עצמו – טל קם כל יום בארבע לפנות בוקר כדי לתפוס את ראשוני הרוכבים פותחים את הסטייג' ואז עומד כל היום בשמש, בדיונות, שתי מצלמות כבדות, וממתין בסבלנות לצוללת – שעות של המתנה בשביל 20 השניות ביום שבהן הם חולפים על פנינו, טל מנהל סחר חליפין עם כל נושא מצלמה במחנה כדי לקבל את רז והלל בעוד נקודה ומעוד זוית, טל יושב כל הלילה ומטפל בתמונות ואז נוסע לחפש סיגנל סלולרי כדי להעביר את החומר ארצה, טל והלל מחליפים חידודים על חשבוני, הלל ורז מחליפים חידודים על חשבוני, אני ורז מחליפים חידודים על חשבון הלל וכן הלאה, כי הנה עוד מאפיין ייחודי לצוות הישראלי – מחנה הדקאר הוא הרי מקום רציני עד אימה – כל כך הרבה כסף, מוניטין וכבוד מוטלים על כף המאזניים, כל כך הרבה מאמץ, קושי, השקעה ועייפות ובתוך כל זה מתנהלים ארבעתנו כאילו מדובר במחנה קיץ, בחיי – אותי אפשר להבין – כבר עשיתי דברים יותר קשים בחיים וכל יום שהסתיים בהצלחה היה בשבילי עוד ניצחון קטן וסיבה למסיבה, יותר קשה להבין כשמדובר ברז והלל שעבדו קצת יותר קשה – נדמה שהרוח הטובה השורה על השניים, השקט הנפשי, הרוגע, הגסויות (הלל כבר סבא, להזכירכם) היא עניין לגמרי נפרד, הלך רוח שאיננו מושפע לא משעות הנהיגה הארוכות, או היעדר שעות שינה, או הקושי הפיזי, איכשהו נדמה שהמירוץ הזה, שכבר הוגדר על ידי מתחרים לא מעטים כראלי הקשה ביותר מאז המעבר לדרום אמריקה, עובר מסביבם – תמיד שמחים, תמיד עניניים, תמיד רגועים, לא לוקחים שום דבר באופן אישי.
לקחים מעשיים – כפי שאמרתי, נושא הנהיגה והניווט עבד כמעט ללא דופי, לא חושב שאפשר לייחס יותר מ-15% מן העיכובים לנושא הזה. את היתר לוקחים כשלים מכניים למיניהם – הכשל העיקרי, בעיית ההתנעה לאחר דימום פתאומי, לא נפתר עד לסוף המירוץ ולמעשה, גם כרגע עוד לא ברור מה מקור הבעיה. למרבה המזל, הצוות מצא את הדרך לעקוף אותה וממילא מעבר לעיכוב המשמעותי ביום השני לא היתה לה השפעה רבה, עניין אחר היה נטייתם של צמיגי החול (ה-MTR-ים) לפרוק מהחישוק בעת תימרון חריף בלחץ אוויר נמוך – הלל מקווה שחישוקים רחבים יותר עבור צמיגים אלה יפתרו את הבעיה. נוסף על כך יש מקום להרבה שיפורים קטנים – הרבה זמן ביזבז הצוות על העלאת והורדת לחץ האוויר בצמיגים – בלון חנקן יקצר מאוד את זמן הניפוח, אחד הג'קים הקבועים המובנים ברכב גילה סימני עייפות מדאיגים – החלפת מנוע הידראולי ואולי גם שינוי מסויים בחיווט המשאבה נדרשים, נעילת דיפרנציאל קדמית תאפשר לרכב להמשיך ולהתקדם בדיונות גם עם ציריה קדמית שבורה.
אבל כל זה בקטנה – בשורה התחתונה, מקום 26 בדקאר הוא יפה מאוד בכל קנה מידה, מזהיר בהתחשב בנסיבות הספציפיות, הקונספציה החדשנית איתה יצא צוות פוינטר נגב למירוץ הוכיחה את עצמה מעל ומעבר בעיקר בזכות ההתאמה המדוייקת בין היכולת של הלל לשמור את הרכב בכשירות אופטימלית בהתחשב בנסיבות לבין יכולתו של רז לזהות איפה בדיוק עוברות מגבלות הרכב בנסיבות הספציפיות של כל יום, לקחת אותו הכי קרוב אליהן בלי לסכן את שלמותו הפיסית והמכנית ובכך להישאר מהיר ותחרותי עד לק"מ האחרון ממש.
זהו – יומיים מנוחה בלימה בירת פרו מסתיימים עוד מעט, שלשום בערב נפרדנו בהתרגשות ובארוחת ערב חגיגית מהצוות ההולנדי שסייע לנו במירוץ, צוות פוינטר נגב חזר עכשיו מפדיקור מפנק, עוד מעט צ'ק אאוט, לנמל התעופה והביתה – שלום ולהתראות.
יום שישי, 20.1.2012 -
24 שעות לאחר ההמראה מלימה ולאחר שרז והלל סייעו בהנחתת ה-737 הגדול של אל על בביטחה בנמל התעופה בן גוריון, אנו יוצאים אל החיבוקים והנשיקות באולם הנכנסים, מתקבלים בהפתעה על ידי קהל חברים ואוהדים גדול שמצא לנכון לקדם את פנינו בשעת לפנות בוקר מוקדמת זו.
אז זהו, קם הדבר ונהיה – צוות ישראלי צנוע, בתקציב זעום, עם רכב מבניה עצמית וללא סיוע של ממש יצא לאתגר הגדול ביותר שיש לעולם הספורט המוטורי להציע ויכול לו ולא בקושי, מדדה אל קו הסיום יחד עם אחרוני המתחרים, אלא עמוק בתוך העשיריה השלישית מתוך 178 צוותי מכוניות שזינקו ו-78 שסיימו וראשון בין המשתתפים במירוץ לראשונה – הישג חסר תקדים בכל הנוגע לנציגות הישראלית בדקאר מאז ומעולם, ולנו, לטל זהר ולי, היתה הזכות הנדירה לצפות בהישג מקרוב, ממש על הקווים בהצגה הכי טובה בעיר בעונה הזו של השנה.
תודה ענקית לכולם – לספונסרים, לאיריס מנהלת החמ"ל בארץ, לנאווה, לקרן ותום הקטן, לגלית והילדים, למשפחתי האהובה שנאלצה, בהיעדרי, לשטוף כלים בעצמה במשך שלושה וחצי שבועות תמימים ולכל מי שעזר, תמך, סייע, פירגן פה בארץ ובדרום אמריקה. אני, באופן אישי, מאוד נהניתי – שלום ותודה.