הליך הרישוי

אז אחרי שדנו בעניינים שברומו של עולם, הגיע הזמן לרדת לקרקע המציאות ולנסות ולשרטט, אחד לאחד, איך ייראה התהליך, החל מקבלת הכלי ועד למתן אות הזינוק. מנקודת ראותו של הרוכב הספורטיבי, הכלי הספורטיבי יכול, על פי החוק, להגיע מארבעה מקורות: יבוא מסחרי, יבוא אישי, הסבה של רכב קיים ובניה עצמית.

יבוא מסחרי

דומה מאוד למצב הקיים כיום – אתה ניגש לסוכנות, מצביע על האופנוע בו אתה חושק, משלם, מעמיס ונוסע הביתה. כמובן, קודם לכן, על היבואן להעביר את הכלי בדיקה לצורך בחינת התאמתו לתנאי החוק, התקנות והכללים, כך שיוכל לקבל רישוי ספורטיבי – תקנה 4(ב) לתקנת הרישוי מחייבת, לצורך הנפקת רישיון, בדיקה ואישור ל ידי בוחן רכב, אלא שבניגוד לתקנה 4(א) העוסקת בכלים ספורטיביים שאינם אופנועים או טרקטורונים, אין כאן אזכור לכללי הנהיגה הספורטיבית – על סמך מה, אם כן, אמור אותו בוחן לבדוק את הכלי? אופציה נוספת מופיעה בתקנה 4(ג) ועל פיה פטור יבואן מבדיקת בוחן אם אבטיפוס של הכלים אותו הוא מייבא נבדק ואושר בידי מעבדה מוסמכת – בתקנה זו דווקא נזכרים כללי הנהיגה הספורטיבית וכאן אנו נתקלים לראשונה בנחיצותם של כללים אלה כי הרי עד שיאושרו, או לפחות עד שיאושר המפרט הטכני שלהם, לא ניתן יהיה לבדוק ולאשר כלים ספורטיביים באותו ענף. כדאי גם לציין כי מרגע שאושר אבטיפוס של דגם מסוים, נפתחה הדרך בפני יבוא מקביל של אותו דגם בידי יבואנים אחרים וקבלת רישוי לאותם כלים תוך שהם מסתמכים על אישורו של אותו אבטיפוס ראשוני.

יוצא, אפוא, שבפני יבואן מסחרי של אופנועים וטרקטורונים עומדת ברירה מעניינת – להעביר כל דגם שהוא מייבא בפרוצדורה המורכבת של בדיקת ואישור אבטיפוס במעבדה מוסמכת על פי כללי הנהיגה הספורטיבית על פי תקנה 4(ג) או לבדוק ולאשר כל כלי בנפרד על ידי בוחן שלכאורה איננו כפוף לכללים כלשהם על פי תקנה 4(ב).

יבוא אישי

פרוצדורה דומה, למעט שני עניינים – ראשית, וגם אם אבטיפוס של הכלי המיובא נבדק ואושר בעבר על ידי יבואן מסחרי, עדיין יהיה היבואן האישי חייב להעביר את הכלי בדיקת בוחן על פי תקנה 4(ב) שכן האישור על פי תקנה 4(ג) מתייחס במפורש ליבוא מסחרי בלבד, הכבדה שהיא, לדעתי, מיותרת ובלתי מוצדקת. עניין שני נוגע לרישיון נהיגה תחרותי – בעוד שבדומה לרכישת רכב רגיל, אין צורך ברישיון על מנת להיכנס לסוכנות, לרכוש כלי ספורטיבי ולהעביר בעלות על שמך, יבואן אישי יהיה חייב להציג, כתנאי לקבלת רישוי, רישיון נהיגה ספורטיבי באותו סיווג, אם כי חשוב לציין שהמדובר בסיווג כללי ל פי החוק, כלומר – אופנוע, טרקטורון, מכונית, משאית, קארט וכו', ולא נדרש רישוי ספציפי בהתאם לענף הספורט המוטורי שעל פי כללי הנהיגה שלו נבדק ואושר הכלי.

הסבה

התקנות אינן מתייחסות באופן ספציפי להסבת אופנוע בעל רישוי רגיל לכלי תחרותי – הדרישה היחידה מופנית למי שמייבא כלי במטרה להסב אותו (עניין תמוה כשלעצמו שהרי לכלים מיובאים אין רישוי כלשהו – נראה שהכוונה לכלים מיובאים שניתן לקבל עבורם, מבחינת המפרט הטכני, רישוי רגיל) וגם אז – כל שנדרש מהיבואן הוא הצהרה בדבר הכוונה להסב את הכלי בצירוף ערבות בגובה הפרש המכס והמסים בין הכלי ככלי תחרותי לכזה בעל רישוי רגיל. מסקנתי היא שכל מה שנדרש ממי שירצה להסב את אופנועו לשימוש תחרותי הוא להתייצב בפני הרשות עם תעודת בוחן המאשרת את התאמתו של הכלי לשימוש תחרותי.

אגב, וכל עוד לא נעשה בכלי שינוי מבנה, קבלת רישיון תחרותי איננה מבטלת את רישיון הרכב הרגיל של הכלי – הפרוצדורה המאפשרת לבעל כלי כזה להשתתף במרוצים היא הסבה זמנית, פריבילגיה השמורה על פי החוק לאופנועים וטרקטורונים בלבד – בעל הכלי ימסור את רישיון הרכב הרגיל שלו לפני המרוץ, יבצע את השינויים הדרושים כדי לעבור את הבדיקות הטכניות ולהשתתף במרוץ ואחר כך, ולאחר שבוחן אישר כי הכלי כשיר שוב לתנועה בכביש, יקבל את רישיון הרכב הרגיל שלו בחזרה. אם תרצו, זו תהיה דרך המלך של אלה המבקשים להתחרות על אופנועיהם וגם להמשיך ולהשתמש בהם לצורך טיולים, מסעות וכדומה. המחיר הוא, כמובן, עלותם הגבוהה יותר של הכלים והצורך לבטח אותם בביטוח חובה רגיל.

בנייה עצמית

גם כאן כל שנדרש, על פי לשון החוק והתקנות, על מנת לקבל רישוי ספורטיבי לכלי מבנייה עצמית, הוא אישור בוחן, תצהיר בפני עורך דין (שתוכנו לא פורט) וכן אישורים כי כל המסים, המכסים, ההיטלים והאגרות החלים על הכלי שולמו. עניין האישורים מעורפל ופתוח לפרשנות. ראשית, לכלי מבנייה עצמית שעד לפני שבועות או חודשים כלל לא היה קיים אין ולא יכולים להיות אישורים כשלעצמו, ממילא הכוונה היא לחלקים ממנו הורכב, וגם כאן, לא סביר בעיני שיידרש אישור לכל צינור ששימש לייצור השלדה. למעשה, להערכתי לא יהיה זה מעשי לדרוש אישור לשום חלק שאין לו מטבעו אישור יבוא ספציפי עלפי מספר מוטבע, כגון מנוע או שלדה, וגם כאן, ובהיעדר מספר כזה, לא יהיה מנוס מלהסתמך בסופו של דבר על הצהרת בעל הרכב לבדה. אם תשאלו אותי מהיכן סביר להניח שתבוא ישועתם של בעלי הכלים שהגיעו ארצה בדרך לא דרך קודם להחלת החוק, הייתי מנחש שזה הסעיף שיאפשר להם לקבל רישיון תחרותי עבור אופנועיהם, כמובן, בכפוף לתנאים הספציפיים שתקבע הרשות בעניין זה וההקפדה עליהם.

מעניין לציין, אגב, כי על אף שבדיקת הכלי לצורך מתן רישיון תחרותי מסתמכת על כללי הנהיגה הספורטיבית (ואת ההשמטה של עניין זה מתקנה 4(ב) יש לפרש כטעות גרידא), ואלה, הרי, הותקנו בנפרד עבור כל ענף ספורט מוטורי, נפקד משום מה ציון הענף הספציפי מרשימת הפרטים המופיעים ברישיון הכלי התחרותי. נניח וקנית אופנוע סופרמוטו והאופנוע נבדק על ידי מעבדה מוסמכת על פי כללי הנהיגה של ענף הסופרמוטו, עדיין, ובהיעדר פירוט בעניין ברישיון הרכב, אתה יכול להגיע ולהשתתף עם האופנוע בכל מרוץ שתבחר – מוטוקרוס, אנדורו, אוכל ענף דו גלגלי שהוא (אך לא בשום ענף אחר, היות וברישיון דווקא כן מצוין סוג הרכב – משאית, מכונית, אופנוע, טרקטורון וכדומה).

היות והספציפיקציות הטכניות של אופנועים בענפי ספורט שונים, בעיקר בתחום השטח, הן דומות עד זהות – למעשה, ברמת הפירוט הצפויה בכללי הנהיגה לעניין זה, מרבית הסיכויים שאותו אופנוע בדיוק יוכל לקבל רישוי הן למוטוקרוס, הן לאנדורו והן לסופרמוטו (בקטגוריה המאפשרת שימוש בגלגלים וצמיגים המתאימים לשטח) למשל. היעדר פירוט ברישיון יאפשר לבעל אופנוע כזה להחזיק אותו תחת רישיון אחד, במקום להעביר אותו רישוי תחת שלוש קטגוריות שונות ולהשתתף איתו בכל מרוץ שיבחר. יותר מכך, היות ומידות הצמיגים אינם מופיעות ברישיון, לא תהיה לבעל אופנוע כזה בעיה להחליף גלגלים ולהתייצב עם הכלי בכל מרוץ סופרמוטו שהוא. כמובן, כתנאי להשתתפותו במרוץ ספציפי יידרש המתחרה להעמיד את אופנועו לבדיקה טכנית, בדיקה המתבצעת על פי כללי הנהיגה החלים על אותו ענף ספורט, וכלי שלא יעמוד בכללים אלה לא יורשה להשתתף במרוץ בלי קשר לפרטים המופיעים ברישיון התחרותי שלו.

השלב הבא בתהליך הוא קבלת רישיון נהיגה ספורטיבי למתחרה. למעט יבואן אישי, החייב להציג רישיון ספורטיבי כתנאי לקבלת רישוי תחרותי לכלי שברשותו כפי שציינתי קודם, יתר המתחרים יכולים להתפנות לקבלת הרישיון כשהכלי נמצא כבר במחסן. על פי התקנה הרלוונטית, תיוג הרישיון נעשה לפי סוג הכלי הספורטיבי, נפח המנוע שלו או הספקו (נפח מנוע לאופנוע וטרקטורון, הספק לקארט וקרוס קארט) וגיל הנהג, ושוב, אין התייחסות לענף הספורט המוטורי בו עוסק המתחרה. עם זאת, בהנחיות שפרסמה הרשות לעניין זה דווקא מופיעים כללי הנהיגה הספורטיבית כחלק עיקרי בחומר הלימוד והבחינה. ממילא, אפוא, מי שיבקש להתחרות ביותר מענף ספורט אחד יידרש לכפל רישיונות או יותר. ולא למותר לציין בהקשר את הדרישות המפליגות של הרשות בתהליך ההכשרה – בעוד שלצורך קבלת רישיון נהיגה רגיל די במעבר בחינת תיאוריה פשוטה, מבקשת הרשות לשלוט בהליך ההכשרה של המתחרה מתחילתו ועד סופו, החל מהליך ארוך ומדוקדק של הסמכת מוסדות לימוד, כולל הוכחת איתנות פיננסית והשימוש במתקנים הולמים, דרך אישור תכנית הלימודים וההסמכה לפרטי פרטים וכלה בבדיקות תקופתיות מדוקדקות. בהתחשב בעובדה שלצורך קבלת רישיון מרוצים בכל מקום אחר בעולם די, בדרך כלל, ברישיון נהיגה רגיל או בהצגת תעודת חבר באחד ממועדוני המרוץ המקומיים, עולה השאלה – מה ההצדקה להכבדה כזאת, במיוחד לאור העובדה שככל הנראה, יידרשו מספר רב של אנשים לעבור תהליך כזה פעמיים, שלוש או יותר אם ירצו להתחרות ביותר מענף ספורטיבי אחד.

ועוד שני עניינים קטנים נוספים לסגירת המעגל קודם לזינוק למרוץ – נהיגה שאיננה תחרותית וביטוח.

נהיגה שאיננה תחרותית

כלי תחרותי, ככלל, איננו רשאי לנוע בכוחות עצמו אלא במסגרת אירוע ספורט מוטורי אלא בכפוף להוראות התקנה העוסקת בעניין. תקנה זו מבדילה בין כלי תחרותי רגיל לכלי תחרותי המיועד למסלול שאינו סגור, המוגדר ככלי שעל פי רישיונו מורשה לנוע בקטעי קישור ובדרכי עפר – כשלעצמה, עצם ההגדרה היא בעייתית כיוון שמדובר בפירוט שאיננו מופיע ברישיון הכלי התחרותי. יותר מכך, בשום מקום בחוק או בתקנות לא מצאתי הגבלה המונעת כלים מסוגים מסוימים מלהשתתף במרוץ הכולל קטעי קישור ודרכי עפר. על כן נראה לי שמדובר בטעות פשוטה וכי כוונתו האמיתית של מתקין התקנות הייתה, בפשטות, להוציא מכלל התקנה כלים תחרותיים המיועדים מטבעם למסלול סגור דוגמת אופנועי מוטוקרוס, סופרמוטו, קארטינג וכדומה, וההתעקשות להגדיר את המונח רק סיבכה את העניינים.

ולעצם העניין – כלים תחרותיים ככלל רשאים לנוע בכוחות עצמם, שלא במסגרת אירוע ספורט מוטורי, מרחק שלא יעלה על 100 מטרים מהחניה ועד למוסך, מכון רישוי, מעבדה מוסמכת או כל מקום אחר המיועד לבדיקה, תיקון או רישוי של הכלי. כלי תחרותי המיועד למסלול שאיננו סגור רשאי, בנוסף, גם לנוע עצמאית על מנת להגיע למסלול מרוץ מאושר או לעזוב אותו וכן לצורך בדיקת כשירותו הטכנית, ובלבד שהתנועה מתבצעת במהירות סבירה, בציר הקצר ביותר ואין חציית כבישים בשעות העומס. שימוש כזה כפוף לכל חוקי התעבורה הרגילים כולל החיוב בביטוח חובה אך למעט הצורך ברישיון רכב. למעשה, משמעות התקנה היא כי כמעט כל כלי תחרותי יהיה רשאי להשתמש באופן חופשי בדרך תחת הכיסוי של "בדיקת כשירות טכנית" ובתנאי שאיננו מוגדר ככלי למסלול סגור בלבד, יש לו ביטוח חובה והמשתמש בו נשמע לכל חוקי התעבורה הרגילים.

ביטוח

הביטוח יכול להתבצע בשני מסלולים – הראשון הוא ביטוח אינדיבידואלי לכל מתחרה המכסה אותו באופן אישי בסכום של עד 150,000 ש"ח לאירוע או 300,000 ש"ח לשנה, וכן מכסה נזקים לצד ג' בסכומים של 5,000,000 ש"ח ו-10,000,000 ש"ח בהתאמה. המסלול השני הוא ביטוח של המפיק לאירוע כולו בסכומים של 50,000,000 ש"ח לאירוע ו-100,000,000 לשנה. ביטוח כזה פוטר את המשתתף הבודד מהצורך לבטח את עצמו.

לדעתי, מדובר בכפילות שרק תיצור רעש מיותר במערכת. המספרים שמסתובבים היום בשוק בקשר לעלות הביטוח עבור מפיקים הם מטורפים ממש (עשרות אלפי שקלים למרוץ בודד). למפיקים שיחפצו בכך לא תהיה ברירה אלא להפיל חלק מהעלות או כולה על המתחרים. מצד שני, למתחרים רציניים לא תהיה ברירה אלא לרכוש ביטוח אישי ואלה בוודאי לא יסכימו לשאת בעלות זו עבור המפיק שהרי מדובר בכפל ביטוח. מצד שלישי, מפיקי אירועים גדולים יצטרכו בכל מקרה ביטוח לטובתם הם, כדי לכסות סיכונים שאינם נובעים בהכרח מהעיסוק בספורט מוטורי. עבור מפיקים כאלה סביר להניח שתוספת העלות לצורך העמידה בדרישות התקנה תהיה זניחה והמתחרים לא יידרשו לכסות אותה.

בסופו של דבר יצטרך ציבור הספורטאים המוטוריים לבחור – למתחרים המקצועיים לא תהיה ברירה אלא לרכוש ביטוח אישי ולשאת בעלויות הכרוכות בכך, בעוד שמתחרים פחות רציניים יאלצו להסתפק באירועים שבהם המפיק רוכש את הביטוח בעצמו כמובן – בתנאי שהוא נושא בעלות זו בעצמו ולא מפיל אותה על המתחרים דרך דמי ההשתתפות שהוא גובה.

(גבעתיים, 19.12.2010)