ראלי יוון 2013
באפריל 2013 נסעתי ליוון לברר אם כלב זקן יכול עדיין ללמוד כמה טריקים חדשים – זה לא שנהיגת שבילים הררית מהירה זרה לי לחלוטין – בעשרים ומשהו השנים שלי על אופנוע בשטח אמנם הספקתי לטעום גם מזה כמו כמעט מכל מה שיש לארץ הזאת, וגם לכמה ארצות מעבר לים, להציע אלא שזה כ-15 שנים, מאז שהכרתי את עולם הסינגלים והאנדורו, ולמעט דאקאר 2007 וההכנות אליו, שאני מתעקש להסתובב בשטח לאט יחסית, לטפס מדרגות סלע ולקפוץ דרופים, להשתעשע בעליות דרדרת מפותלות וארוכות ולצלול לואדיות עמוקים על קצה גבול האחיזה. והעניין הזה של לתת גז בדרכים הגבוהות, המסוכסכות והמפותלות של ראשי ההרים, מאלה שבהן התברכה בשפע יוון היבשתית, העניין הזה הלך ורחק ממני.
אז למה בכל זאת – אולי כי בהיסטוריה הפרטית שלי האירועים המוטוריים האלה תמיד היו ציון דרך – ראלי האטלס ב-98' שינה אותי – חזרתי ממנו בנאדם אחר, דאקאר 2007 
צילק אותי במידה כזאת שלקח לי יותר מארבע שנים לחזור לרכב שוב בשטח, אפילו דאקאר 2012, שבו לא השתתפתי, בסך הכל הצטרפתי לרז והלל כתומך/צופה/מתעד נחרט אצלי כחוויה שלא תחזור ובקיצור – כמו כולם, גם אני רוצה לחזור שוב למקום שבו הייתי פעם חזק, צעיר, אופטימי, גבוה ובלונדיני והנה – נפלה ההזדמנות.
וגם, הרבה אנשים יצאו מגידרם כדי לסייע לי – רז הימן הציע, וגם התנדב לטפל עבורי בעניינים הלוגיסטיים המעיקים של לשלוח את האופנוע ולהחזיר, דידי אברהמי מהעמק תרם את ציוד הניווט, עופר תימור שלף ממעמקי המחסן מיכל דלק 13 ליטר, שחר צלניקר מ"מוטופריק" – חבר, לקוח וספונסר ותיק ונאמן, השלים ביגוד וחלקים וחלפים נדרשים, אבי ששון מד.ל.ב. מוטורספורט העמיס עלי ים חלפים במחירי עלות, אשתי האוהבת שולמית הסכימה לקחת על עצמה את ניהול הבית, הטיפול בכלבה ושטיפת הכלים בהיעדרי או במילים אחרות, וכפי שלמדתי בעבר – מרגע שהתקבלה ההחלטה היקום מתארגן על עצמו בהתאם.
קצת על הכלי -KTM 250 EXC Racing 2004 משופר, אופנוע עתיק במונחי רכיבת שטח, בוודאי לא הבחירה הטבעית לסוג כזה של אירוע ארוך ותובעני בארץ זרה וללא סיוע של ממש. שלוש נקודות עומדות, בכל אופן, לזכותו – ראשית, הוא משתייך לסדרת הרייסינג המיתולוגית, הראשונה לדור אופנועי השטח המקצועיים שפרץ לחיינו בסערה בראשית שנות ה-90' והידועה ב
אמינותה המופלגת, מנועו של האופנוע הספציפי הזה פורק לגורמים ועבר טיפול מקיף ויסודי אך לפני חודשים אחדים והחשוב מכל – אני רוכב עליו כבר שנה וחצי, מכיר אותו ואת השטויות שלו לפני ולפנים, קשה לו להפתיע אותי, קשה לי להפתיע אותו. ברוח החסכנות הכללית שאפפה אותי באירוע הזה גם ההכנות היו מינוריות וכללו הרכבת קורא ספר דרך ומד מרחק (IMO), מיכל דלק מוגדל, מוסים קדימה ואחור, צמיג אחורי חדש, יחסי העברה ארוכים יותר וקצת קוסמטיקה – מדבקות חדשות, יחידות תאורה חליפיות (הקדמית התבררה כטעות גדולה – עוד נגיע לזה) וזהו.
האירוע – ראלי האלאס 2013, מירוץ פרטי, אחד מארבעה אירועים באיזור זה של העולם המרכיבים יחד את גביע הבלקן, 1,650 ק"מ מתוכם כ-1,000 תחרותיים, 112 אופנועים וטרקטורונים בחמש קטגוריות, 14 מכוניות בשלוש קטגוריות ועוד קטגוריית באגים/רייזרים. הקבוצה הישראלית כללה את צוות הימן – סגל חברי משכבר הימים ברכב הצהוב ואת שקל את שקל בקטגוריית 
הרכבים T1, שפירא – גולסט ב-T2, אנוכי ב-M1 ודורון וינטר על KTM EXC500 ב- M2, יוסי לוי וניר קלומק בקטגוריית ה-RAID ומסביב, כמובן, קבוצת התמיכה – ויקו אסולין, אריה וקובי המכונאים, משפחת שקל בהרכב מלא, איריס סגל ונעה הימן, הבת של רז והעיתונאים – איל גונן וניר בן זקן.
יום ראשון, 21.4.2013 -
חודשיים של הכנות, המכלה בנמל חיפה, הטיסה ליוון, שחרור הכלים בנמל לאווריו, נסיעה ארוכה-ארוכה בהרים לעיירה נפפקטוס (Nafpaktos), עוד יום מנוחה, עוד יום הרשמה ו"בדיקות טכניות" (המונח הזה, שבכל ראלי אחר פירושו חצי יום של בדיקות פרטניות ומייגעות הסתכם הפעם בבדיקה ויזואלית בת שתי דקות של המארגן – אורות, צופר וזהו), וכבר אני ניצב על קו הזינוק לקישור הראשון לאחר מעבר חפוז על במת הפודיום במרכז העיירה.
כמה מילים על איך עובד לוח הזמנים של ראלי כזה – הזינוק לראלי
מתבצע בהפרשים של דקה בין הרוכבים, עוד שעה בין אחרון הרוכבים למכונית הראשונה ואז שתי דקות בין המכוניות. סדר הזינוק ביום הראשון הוא לפי מספרם הסידורי של הרוכבים (מה שממקם אותי די בהתחלה היום) ומהיום השני והלאה בהתאם לתוצאות היום הקודם. יום מירוץ רגיל מורכב משני קטעים תחרותיים ("ספיישל סטייג'" או בקיצור – "ספיישל") ושלושה קטעי קישור שלשניים הראשונים נקבע זמן מטרה של בין שעה לשלוש, תלוי באורכם ולשלישי, זה הלוקח את המתחרים מסוף הספיישל השני חזרה העירה, נקבע זמן גג. זמן מטרה הוא קשיח – עלייך להתייצב על הדקה שנקבעה לך על קו הזינוק אחרת אתה נענש, זמן גג גורר עונש רק במקרה של איחור. זמן המטרה לקישור האמצעי, בין הספיישלים, ארוך מהרגיל כדי לאפשר למתחרה לנוח, לאכול משהו, לתדלק ולטפל בכלי באיזור המיועד לכך, בדרך כלל סמוך לזינוק לספיישל השני.
היום, בכל אופן מדובר בספיישל קצר אחד של כ-51 ק"מ. בקישור הקצר המוביל אליו אני עוקף את רוכב מס' 11 שזינק לפני ובחוסר זהירות נכנס לזינוק במקומו, מקדים בדקה את זמן המטרה שלי לקישור הזה וחוטף דקת עונשין ראשונה. הספיישל הררי, מחורץ ומתפתל וכבר בתחילתו, עיכוב ראשון – בתוך סיבוב בעליה מתונה אני מבחין ברוכב שלפני, מס' 10 עומד על הציר אובד עצות. אני מסתכל כה וכה ומגלה את האופנוע שלו שוכב בתוך ואדיון היורד בתלילות לערוץ שלמטה 
כשני מטר מתחת לציר. הבחור מציע למשוך אותו מפה או להעלות אותו משם אבל אני סקפטי – להערכתי צריך לפחות ארבעה אנשים בשביל להחזיר אותו לציר, מדובר במירוץ, או בקיצור – לא יקרה. בינתיים, וכדי להמחיש את הנקודה, עוברים אותנו רוכבים מס' 14 ו-15 שזינקו אחרי בלי להאט בכלל. אני מתנצל, שולח אותו אחורה לגייס עזרה מכמה צופים שראיתי על הציר כמה מאות מטרים לפני כן וממשיך. בדיעבד מתברר לי שהבחור סיים את היום בזמן עונשין מקסימלי ופרש.
יתרת הספיישל עוברת עלי בנעימים, ברובה – בהיעדר ידע מוקדם לגבי רמת המשתתפים בראלי הזה, והיות ורוכבים אחרים ממעטים לעקוף אותי אני יכול, עדיין, להשתעשע במחשבה שאני רוכב ממש טוב וצפוי להגיע להישגים מכובדים. לקראת הסוף, בכל אופן, אני מאבד קשר עם סיפור הדרך ומפספס פניה חדה שמאלה באיזור הק"מ ה-49 ממשיך ישר ובק"מ ה-51 מגיע לכביש רק שאין שם שום נק' סיום, כנדרש – הרגשה חמוצה של אכזבה עולה בי. אני מנסה להתחכם ומבזבז עוד מספר דקות בנסיעה הלוך וחזור על הכביש בתקווה לאתר את הסיום אך בסופו של דבר מתעשת, עולה חזרה בציר שירדתי בו, מזדהה בקלות על הפניה שפיספסתי ושתי דקות מאוחר יותר חוצה את קו הסי
ום ביום הראשון של הראלי הזה שם כבר חונים רוכבים מס' 37 ו-38, כאלה שזינקו כ-25 דקות אחרי – בכבדות אני נוחת על קרקע המציאות בכל הנוגע לכישורי הרכיבה היחסיים שלי פה.
תמונה ראשונה למזכרת, עוד חצי שעה בכביש לעיירה, תידלוק, ארוחת ערב, לבד משימון שרשרת אין צורך בשום טיפול נוסף לאופנוע, הכנת והתקנת סיפור הדרך למחר ולמיטה – יום ראשון מאחורינו. התוצאות מציבות אותי במקום ה-78 הלא ממש מכובד – חשבון מהיר מגלה לי ש-15 הדקות שביזבזתי פה ושם עלו לי ביום הקצר הזה בכ-30 מקומות בדירוג הכללי. מילא, אני מנחם את עצמי – הראלי רק בתחילתו.
יום שני, 22.4.2013 -
המיקום הנמוך שלי אתמול גורר אחריו זינוק מאוחר היום – היוונים לא אוה
בים לקום מוקדם ולפיכך מתחילות ההזנקות ב-8:00 כל בוקר. ההזנקה המאוחרת יחסית, הפערים בין המתחרים לבין עצמם ובין הרוכבים למכוניות וזמני המטרה הנדיבים לקטעי הקישור גוררים ימים המסתיימים בדרך כלל לקראת שעות אחר הצהריים המאוחרות. בעיקר סובלים מכך נהגי המכוניות החוזרים לעיירה לאחר רדת החשכה כעניין שבשיגרה.
הזינוק הבוקר מתקיל אותי, בכל אופן, באחת הרעות החולות של המלון הממש-בסדר-בדרך-כלל שאנחנו שוהים בו – ארוחת הבוקר. ירקות אין בכלל, ביצים מטוגנות גם לא, לחם לבן רופס, נקניק, גבנ"צ וביצה קשה זה כל מה שנותנים פה. אני בעיקרון לא איש של ארוחות בוקר בכלל, אבל בהתחשב בכך שחוץ מחטיפי אנרגיה אין סיכוי לארוחה ראויה לשמה עד לחזרה העירה בערב אין ברירה אלא לדחוס בבוקר מה שאפשר, חוויה קשה שליוותה אותי לאורך כל המירוץ.
היום הזה מתחיל בספיישל ממוצע באורכו, כ-88 ק"מ, מהיר למדי, בוודאי בהשוואה לציר המתפתל והמסוכסך אתמול, ונטול בעיות ניווט לחלוטין. כבר בהתחלה עוקף אותי מספר לא מבוטל של רוכבים שכנראה הצליחו עוד הרבה פחות ממני אתמול. לקראת סיום מפסיק המנוע של קורא ספר הדרך שלי לתפקד ואני נאלץ לגלול את סיפור הדרך ביד – אני מודאג עד שבדיקה מגלה לי שמדובר בבעיית מגעים פשוטה,
לא משהו שתהיה לי בעיה לסדר הערב במלון.
את הספיישל אני מסיים בזמן חלש של כ-2:24 שעות, מקבל שלוש שעות להתייצב לתחילת הספיישל השני, מגיע לשם בתוך כשעה על הכביש והבלגן מתחיל – מתברר שעמוד חשמל שקרס על השביל ממש בתחילת הספיישל מונע את המעבר וההזנקה מתעכבת ומתעכבת, וכשהיא מתחילה לבסוף הכאוס מוחלט – רוכבים נדחפים כדי להגיע מוקדם ככל האפשר לזינוק, המרשלים חסרי אונים ואני מבלה זמן כמו נצח מורט עצבים זוחל עקב בצד אגודל בשמש הקופחת, מזנק בסופו של דבר באיחור של כשעה מזמן המטרה המקורי שלי.
הספיישל השני, כ-55 ק"מ, עובר ברובו באותו תוואי מפותל וטכני של היום הראשון אך בכיוון ההפוך – כ-13 ק"מ לתוך הספיישל אני מגלה, לחרדתי, שמד המרחק שלי, ה-IMO, כנראה המכשיר הכי חשוב על הכידון שבלעדיו אין שום אפשרות לנווט, הפסיק לתפקד – בדיקה מגלה שאחד הברגים שמחזיקים את תושבת החיישן התחתון, זה שקורא את סיבובי הגלגל, אבד, התושבת סבה על ציר הבורג הנותר והחיישן איבד קשר עם המגנט שלו, הממוקם בתוך הדיסק הקדמי. אני יורד מהאופנוע, מחזיר את התושבת למקומה וממשיך לרכב רק כדי לגלות, תוך כשני ק"מ, את הבעיה חוזרת על עצמה. בפעם השלישית אני מבין שככה זה לא יילך, מוציא את ערכת הכלים ומהדק את הבורג הנותר עד שיוצא עשן.
ממשיך לרכב ונתקל בבעיה נוספת – ייחודו של ה-IMO בהשוואה למד מרחק רגיל הוא שניתן, בלחיצת כפתור, להוסיף או להפחית מהמרחק המצטבר על מנת להתאים אותו לרשום בסיפור הדרך – אני מוסיף על המרחק כדי לפצות על הקטעים בהם כשל החיישן, מגזים קצת ואז מגלה שהכפתור האחראי על הפחתת המרחק איננו מתפקד. הק"מ הבאים עוברים לאט ובייסורים – ה-IMO "מוביל" על סיפור הדרך בכחצי ק"מ, אני עסוק בלחשב איזה ציון דרך אני אמור לפגוש עכשיו, בלבדוק שה-IMO עדיין מתפקד ובגלילה ידנית של ספר הדרך ובעיקרו של דבר זוחל כמו זקנה מקומית. לוקח לי זמן להיזכר שאת ה-IMO ניתן גם לכייל כל ספרה בנפרד – אני עוצר בצומת שאני מזוהה עליה לחלוטין, מכייל את המכשיר על המילימטר וממשיך, קצת יותר מהר.
כחמישה ק"מ לפני סוף הספיישל תושבת החיישן משתחררת שוב וה-IMO נאלם דום – בשלב הזה אני נשבר, נוסע לפי הקוליסים, סיפור הדרך והשכל הישר ומסיים לבסוף באנחת רווחה, בזמן של 1:49 שעות ובמקום ה-94 – הכי גרוע בראלי הזה.
במלון אני מתנפל על האופנוע, מאלתר תיקון למגעים של קורא ספר הדרך ופקד ה-IMO, משלים את הבורג החסר בתושבת החיישן ומתפנה לבדוק איך הצלחתי היום – להפתעתי אני מגלה שלמרות הקצב העלוב שלי (מקום 91 בספיישל הראשון ו-94, כאמור, בשני) סיימתי את
היום במקום ה-74 ועליתי מקום אחד בכללי ל-77 – הסיבה, התברר, היא האלמנט החדש שנכנס למשוואה היום ושהתברר כקריטי לעניין תוצאות הראלי הזה – העונשים על עבירות מהירות, עניין המחייב הסבר -
יוון היא, בסופו של דבר, ארץ מיושבת בצפיפות כך שמדי 20-30 ק"מ ציר הספיישל עובר בתוך כפר, או חובר לכביש ציבורי – בקטעים כאלה המהירות מוגבלת ל-30 עד 50 קמ"ש ועניין זה מצויין במפורש בסיפור הדרך. לצורך אכיפת הנושא מותקנת על כל רכב קופסא שחורה קטנה המעבירה למארגן מידע בזמן אמיתי על מיקומו ומהירותו. העונש על חריגה מהמהירות באותם קטעים היא דקה לקמ"ש מעבר לחמישה קמ"ש "גרייס" – כך למשל, אם הקופסא מגלה למארגן שרכבת ב-43 קמ"ש בקטע של 30 יתווספו לזמן היומי שלך שמונה דקות תמימות – ביום השני אני נענש, אמנם, ב-33 דקות אבל בהתחשב בשעות(!) שחטפו מתחרים אחרים מצבי טוב ולמרות יום חלש (החלש ביותר בראלי הזה, בדיעבד) אני משפר את מיקומי.
יום שלישי, 23.4.2013 -
הספיישל הראשון היום ארוך (103 ק"מ), מגוון וכייפי – התחיל בקטעים יבשים ומהירים בתוך חורש ים תיכוני אופייני, שינוי מבורך מהצירים המוצלים והלחים שאיפיינו את הראלי עד היום, המשיך בדרכי מחצבה רחבות ורופפות שבהן כל בלימה או האצה לא מבוקרות זורקות את הכלי בחוסר שליטה לרוחב הציר, ירידות בולדרים ארוכות ואכזריות שחייבו אותי לגייס את כישורי ה
אנדורו שלי ושבאמצעה של אחת מהן הופיעה פתאום מדרגת בטון גבוהה – אני מגיע מהר מדי, מאחר להבחין בה ובהחלטה של רגע מוותר על הברקס עובר לעמידה ונותן לאופנוע לגלוש – רגע של מתח כשהגלגל הקדמי נופל את המדרגה, האחורי אחריו והאופנוע ממשיך בנונשלנטיות כאילו כלום. ההמשך מביא אותנו שוב לאזורי המחצבות, היום חם, הניווט מורכב ואני משקיע מאמץ ניכר בלהישאר מחובר לסיפור הדרך – לאט לאט מתקבצים אחרי הרוכבים, נאספים תחת כנפי הרוכב היחיד בשטח שנראה כאילו הוא יודע לאן הוא נוסע כך שבסיום הספיישל אני מסתכל לאחור כדי לגלות לא פחות משישה רוכבים משתרכים אחרי בצייתנות.
בתוך כפר, ליד כיכר גדולה כמה ק"מ מהזינוק לספיישל השני אני נופל, כמעט בטעות על איזור השירות – החבר'ה כבר פתחו שולחן, אני מתכבד בסנדוויצ'ים קטנים מאת איריס, האמא של המשלחת, שתיה קרה ושיחת רעים בצל הקריר והרענן שרק כפרים יווניים קטנים בהרים יודעים להציע ויוצא מאושש לתחילת הספיישל השני, לא לפני שרז והלל מופיעים בחריקת גלגלים ומספרים על ספיישל מוצלח, רק לא מספיק מוצלח בכדי לסגור את הפער הקטן והמעצבן בינם לבין היווני בפאג'רו במקום הראשון.
מגיע לנק' הזינוק מנסה לפתוח את רגלית הצד כדי להעמיד את האופנוע ו… אין רגלית, נפלה בדרך – אני מוטרד, נפטר במהירות מקטע סיפור הדרך שכבר עברתי היום (כדי לאפשר לגלגלת המכשיר להסתובב ביתר קלות), מעיף מבט מהיר בשעון ההזנקה ונכנס לזינוק רק כדי לגלות שהקדמתי את זמן המטרה שלי בחמש דקות תמימות – רושם לעצמי להקפיד יותר להבא ומזנק לספיישל של 67 ק"מ, כנראה הקשה ביותר מבחינה טכנית בראלי הזה – הציר עולה בסרפנטינות צפופות לראש ההרים ונשאר שם, מתפתל בגבהים על סף תהומות של מאות מטרים – אני משתדל לא להסתכל למטה. בהמשך אני נכנס מאחורי רוכב מס' 21 ושקוע בשרעפים אני מפספס בעקבותיו פניה ימינה – למזלנו הדרך מגיעה למבוי סתום לאחר כ-200 מ"ר ואנחנו מסתובבים, מתאפסים וממשיכים.
עוד כמה עשרות ק"מ והרכס שאנחנו רוכבים לאורכו מסתיים בשורה של תחנות רוח – עמודים ענקיים, בגובה של עשרות מטרים, נושאים עליהם פרופלורים עצומים המסתוב
בים כעת באיטיות אצילית ברוח הקלה לאורכה של דרך רחבה, רופפת היורדת בתלילות לכיוון הים שכל סיבוב בה הוא אתגר המחייב תכנון זהיר וביצוע מדוייק על מנת להיכנס ולצאת ממנו על הגלגלים. כשזה נגמר הציר הופך לדרך פסטורלית הרצה לאורך השלוחה – ממש אחרי מעבר מים טובעני (שלושה סימני קריאה בסיפור הדרך) עוקפים אותי שני טרקטורונים ואופנוע, מאכילים אותי אבק בתוך העלייה התחוחה, המפותלת והמסוכסכת שבאה אחר כך. עוד כמה ק"מ, אני עוקף בעדינות את רוכב מס' 43 כשהוא מרים את אופנועו ביציאה מסיבוב חד אחרי שעקף אותי בטירוף רק כמה דקות קודם לכן וזהו – נגמר הספיישל.
במחנה אני מחליט שנמאס לי ואחרי שטיפה יסודית של האופנוע ניגש ומחליף את הצמיג הקדמי – בעת ההכנות לראלי נדמה היה לי שהוא בסדר גמור אבל מאז שהגענו לכאן הוא מאכיל אותי קש. בחזרה בחדר אני בודק את התוצאות שלי היום – מקום 81 בספיישל הראשון, 89 בשני, 79 בסיכום היום אבל בדירוג הכללי, הפתעה-הפתעה, אני עולה למקום ה-67 – מתברר שהמארגן "החזיר" לי 25 דקות עונשין מתוך ה-33 שקיבלתי אתמול וכעת העונש שלי עומד על 8:00 דקות בלבד – אין לי מושג במה "זכיתי", מצד שני גם אין לי מושג על מה נענשתי אתמול ככה שאני והמארגן תיקו. מאוחר יותר מבשר לי דורון שיום המירוץ מחר מבוטל – יותר מדי מפולות חוסמות את הצירים, כפי הנראה.
יום חמישי, 25.4.2013 -
יום המנוחה הבלתי צפוי עבר, ובכן, במנוחה – ארוחת בוקר מאוחרת, שוטטות
עצלה בעיר, עוד קצת מנוחה, עוד ארוחה והנה אני כבר למחרת, מזנק ליום הארוך ביותר בראלי הזה – שני ספיישלים, 100 ו-114 ק"מ בהתאמה. הספיישל הראשון מהיר, חלק וכייפי – אחרי שלושה ימי רכיבה אינטנסיביים ועם צמיג קדמי חדש הכל פתאום נופל למקום ולראשונה בראלי הזה אני מרגיש נוח, מחובר לציר ולמכונה. מתחילת היום ה-IMO מזייף ובאיזור הק"מ ה-30, בתוך כפר קטן, אני משלם את המחיר – לוקח פניה שמאלה ומאותו רגע שום דבר בסיפור הדרך לא מסתדר. עוצר, מתלבט, חוזר חזרה, מתאפס על הפניה הנכונה וממשיך. עוד סיבוב הדוק, אני מתפעל מהצמיג הקדמי החדש שלי ורק אז נופל אצלי האסימון – ה-IMO משתמש בהיקף הגלגל כדי למדוד את המרחק – בסוף היום השלישי, כזכור, החלפתי צמיג קדמי אבל לא טרחתי לכייל את ה-IMO מחדש, טעות של טירון שהרגע שילמתי עליה בחמש דקות. אני עוצר, מוסיף טנטטיבית 4 ס"מ להיקף הגלגל ומכאן ואילך הכל מסתדר.
בק"מ ה-67 הציר חוצה נחל רחב ועמוק – הרציני ביותר במירוץ. אני חוצה בזהירות וממש במרכז הערוץ כבה המנוע – בקושי אני מייצב את הכלי. אני ניצב שם, קרירות המים בתוך המגפיים נעימה, ומנסה להניע – שום דבר. בינתיים עוקף אותי ברעש מיודענו מק'אצ'ק, הקטר הצ'כי ביש המזל מדאקאר 2012 בבאגי החד מושבית העצבנית שלו. אני יורד מהאופנוע ודוחף אותו לגדה השניה, עוד כמה שניות מתוחות עד שהמנוע מואיל להתארגן על עצמו, הגרוטאה מניעה ואני ממשיך באנחת רווחה. בק"מ האחרונים של הספיישל הציר רחב ונוח ועולה גבוה גבוה, השלג מסביב מסנוור עיניים, עוד סיבוב ועוד ק"מ ונגמר.
באיזור השירות כבר ממוקמים ויקו, אריה וקובי עם הדיפנדר שלהם. אני ממתין שם לתחילת הספיישל השני, הבנות במיקרה הקטנה מגיעות ממש אחרי ואחר כך, אחת אחת, מטפטפות פנימה המכוניות. את רז והלל אני פוגש בדרכי החוצה – מבעד לחלון הרכב אנחנו מחליפים מילים קצרות. עוד כמה דקות ואני על קו הזינוק לספיישל השני היום.
הציר אחר הצהריים נוח ומהיר, דומה לזה של הבוקר, אבל הק"מ מצטברים ואני עייף, משחק בתופסת עם מס' 16 שזינק אחרי – הוא עוקף אותי אחרי ק"מ ספורים, בצומת הבאה אני מוצא אותו עומד ותוהה, מסמן לו לאן להמשיך, עוקף אותי שוב, פותח עלי פער, אני סוגר וחוזר חלילה.
היום מעריב, השמש מנמיכה, פה ושם עוקפים אותי טרקטורונים ובאוויר העומד האבק שהם משאירים משתהה על הציר דקות ארוכות, מקשה עוד על הראות. בסופה של עלייה מתונה בק"מ ה-105 אני מזהה את מס' 16 מרים אופנוע מהציר – הרוכב, מס' 49, בריטי מבוגר, יושב לידו מבולבל לחלוטין. אני עוזר לו לקום – הוא נשען עלי, כושל, מסתכל בי במבט מוזר. אנחנו מושיבים אותו בצד, מוודאים שהוא בהכרה וממשיכים. הציר בהמשך קל ומהיר וחמש דקות אחר כך אנחנו בסיום.
עכשיו כבר 19:45, האור יורד במהירות ולי יש עוד 67 ק"מ קישור, חלקו בשטח, עד לעיירה. אני ממהר לצאת לדרכי. באור אחרון אני פונה להיכנס לקטע השטח של הקישור הזה ורכב המארגנים עוצר אותי – מסתבר שיש בעיה בציר והוא שולח אותי בכביש לעיירה. אין בעיה, הוא אומר – אתה רוכב לאנליפסי (Analipsi) ומשם לוקח את הכביש הראשי לנפפקטוס. עוד כמה ק"מ ואני נופל על צומת T – החושך מתגבר, שלטים ביוונית, אין אנליפסי אבל ימינה יש שם אחר – אני עושה אחד פחות אחד ולוקח שמאלה – מגיע לאנליפסי, נושם לרווחה, ממשיך.
עכשיו כבר חשוך לגמרי, התאורה הקדמית החליפית שלי מאירה באור חיוור פחות מחמישה מטר קדימה, הכביש מתפתל, עולה ויורד, אין תאורה, אין סימונים, אין תמרורים,
אין מכוניות, אופנועים, כבשים – שום כלום. ככה נראה "הכביש הראשי" אני תוהה. מזל שהירח עולה ומלאכת הניחוש של הכביש קלה יותר. אני נזכר בימי בפלס"ר שמה ניווט רכוב חשוך היה עניין שבשגרה. באיזו ירידה מגמגם המנוע ונכבה – אני מעביר לרזרבי ומקווה שאיפה שהוא ב-60 הק"מ הבאים נמצא תחנת דלק. אני והאופנוע מג'עג'עים דרך יוון הררית ריקה וחשוכה לגמרי-לגמרי לבד. ב-21:30 לערך אני נכנס לעיר גדולה אבל רק כשאני מזהה את תחנת הדלק שאני רגיל לתדלק בה אני מבין שהגעתי.
סיכום היום – מקום 79 בספיישל הראשון, 87 בשני, 76 בסיכום היום ועליה של שני מקומות בדירוג הכללי למקום ה-65.
יום שישי, 26.4.2013 -
יום אחרון – ספיישל אחד, 92 ק"מ, יום של כיף, מבטיחה המזניקה. הזינו
ק מתעכב גם היום משום מה ואני משתרע בתוך מטע קטן על שפת הנחל, ממתין לתורי. יוצא לדרך ותוך מס' ק"מ סיפור הדרך מראה ימינה ואנחנו יורדים מהציר, פשוטו כמשמעו, מנווטים את דרכנו כשני ק"מ בתוך הסבך. הציר אחר כך מפותל, טכני ותלול, מלא בפניות נסתרות ונק' בירבור – כהרגלי מימים קודמים, אני יוצא מהקטע הזה עם ארבעה רוכבים דולקים בעקבותי, אחד מהם יישאר איתי כמעט עד לסוף הספיישל, היתר ינשרו בדרך או יאזרו ביטחון, יתאפסו על עצמם ויעקפו אותי בהמשך.
והיום ממשיך – עוד קטע ארוך בעמק רצוף מעברי מים, עיירות ועדרי כבשים, עולים שוב להרים, עוד ירידה תלולה זרועת בורות וחריצים, עוד קטע צר ומסוכסך, היום חם, הק"מ מצטברים באיטיות על ה-IMO ואני לא נהנה בכלל. אבל בסוף זה נגמר – החבר'ה מחכים בסיום, ברכות, חמש דקות אחרי שאני נוחת מופיעה ברעש גדול המכונית הראשונה ואז רז והלל. עכשיו כל מה שנשאר זה קישור של 55 ק"מ ונגמר.
הק"מ הראשונים בכביש שאני מזהה מיד – זה בדיוק הכביש שאותו רכבת
י אתמול בלילה לעיירה אבל אחרי 24 ק"מ סיפור הדרך מראה ימינה – לשטח. אני ורוכב מס' 69 מתלבטים אם לעקוב אחריו או לכנוס בכביש ומחליטים בסוף לא להתחכם. ארבעה ק"מ לתוך השטח שולחת אותי טעות גסה בסיפור הדרך שמאלה – עשר דקות אני מחפש את עצמי עד שאני מתאפס, חוזר לציר ומסיים לבסוף, עצבני, באיחור של 13 דקות לזמן הגג, עוצר את השעון במקום ה-68 בדירוג היומי ועולה עוד שני מקומות למקום ה-63 בדירוג הכללי.
יום שבת, 27.4.2013 -
שעת צהריים מנומנמת במסעדה מקומית בעיירה לאווריו, ליד הנמל – הטקס המרגש אתמול בערב מאחורינו מסכם הצלחה ישראלית מדהימה – רז והלל ראשונים בכללי וב-T1, שקל את שקל במקום השלישי, שפירא וגולסט במקום הרביעי וראשונים ב-T2, דורון וינטר בראלי הבינלאומי הראשון שלו במקום ה-35 והמאוד מכובד ואני, הצנוע, במקום ה-63 מתוך 112 אופנועים וטרקטורונים שזינקו, 88 שסיימו. חוץ מזה הספקנו גם לעבור 270 ק"מ בכביש היום, להמכיל את הכלים וכל מה שנשאר זה להגיע בזמן לטיסה ארצה, זמן לסכם -
אז מה היה – היה קצר, היה אינטנסיבי, רגעים של קושי גדול, 
רגעים של סיפוק – האופנוע עשה את שלו בלי להתלונן וגם אני, רוב הזמן. המכניקה עבדה בסדר, הפיזיולוגיה גם, כנראה שבראלי הבא נצטרך להקפיד טיפה יותר על הכנת ציוד הניווט עם דגש על עניין החיבורים אבל חוץ מזה – אין באמת לקחים מיוחדים, אולי ללחוץ קצת יותר בקטעי הרכיבה – רוב הזמן לא הרגשתי מאוד תחרותי. מצד שני, לא חושב שיש רוכב בראלי, חוץ מהמקום הראשון, שלא מרגיש ככה.
תודה רבה רבה לכל מי שעזר – לשולמית והמשפחה שקיבלו בהבנה עוד גחמה לא ברורה שלי, לשחר צלניקר על התמיכה – הכספית והמקצועית שנראה כאילו היא לגמרי מובנת מאליה ובעצם היא בכלל לא, לרז על הסיוע הלוגיסטי והמורלי ולחבורה הישראלית כולה שברוח עניינית, מאור פנים ומקצועיות שקטה סייעה להתגבר גם על הרגעים היותר קשים ובעיקר לאיריס, על הסנדוויצ’ים הקטנים באזור השירות ובכלל, התנצלות מיוחדת אני חייב לדורון – מצטער שנחרתי (ומצד שני, מה אתה – נקבה? תתגבר!) וכמובן, לכל חברי בעולם האמיתי ובמדיות החברתיות – לא ידעתי שאיכפת לכם, באמת.
אז זהו, באפריל 2013 נסעתי ליוון לברר אם כלב זקן יכול עדיין ללמוד כמה טריקים חדשים – מתברר שכן ואפילו לחזור שלם, ואפילו להנות מזה, במגבלות, ואפילו להצליח בזה טיפה יותר ממה שציפה. מתי שהוא בשבוע הבא ינחת כאן האופנוע, יקח לי, אני מעריך, כשעה להחזיר אותו לתצורת האנדורו הרגילה שלו וחזרה לשגרה, עד לאירוע הגדול המרגש הבא, אם אפשר על שני גלגלים.
שלום לכולם ולהתראות.
